הם בנו את המדינה. עכשיו אין להם לאן לברוח

כבר למעלה משנתיים וחצי שמדינת ישראל חיה במציאות של מלחמה. לא הסלמה, לא סבב, לא אירוע נקודתי. שגרת חירום מתמשכת. אזעקות, טילים, פגיעות ישירות בלב ערים. הציבור מתרגל, המערכות מתרגלות, אבל יש אוכלוסייה אחת שלא יכולה להתרגל ואין לה אפילו לאן לרוץ, או יכולת לרוץ.

עו"ד קרן כהן בלחרסקי, בעלת משרד KCB שמלווה דיירים בפרויקטים של התחדשות עירונית, מכירה את המציאות הזו מקרוב. "בכל אזעקה אני חושבת על סבתא שלי", היא אומרת. "היא נושקת לגיל 90, מתגוררת לבדה, ולא מספיקה לרדת במדרגות למקלט שבקומת הקרקע בבניין הישן שלה. היא פשוט חוששת ליפול".

כהן בלחרסקי לא מדברת רק על סבתא שלה. היא מתארת כשל מדיניות רחב. "לא ברור לי איך במדינה שחיה כבר שנים תחת איום טילים, ממ"ד נתפס כפריבילגיה תכנונית ולא כתשתית ביטחונית בסיסית", היא אומרת. "דירה ללא ממ"ד בישראל של היום היא לא בעיית תכנון, היא כשל מדיניות רב־שנתי. ואני לא אתפלא אם גם כשתסתיים המלחמה הנוכחית, נושא המיגון לא יהיה בסדר העדיפויות הלאומי".

משרד הרווחה אמון על האזרחים הוותיקים שנמצאים במסגרות מוסדיות, וטוב שכך. אבל מי אחראי על מאות אלפי האזרחים הוותיקים שחיים בדירות ישנות, בקומות גבוהות בלי מעלית, בלי ממ"ד ובלי מיגון בסיסי?

הפגיעות בקיץ האחרון חשפו את המציאות

בהתקפת הטילים האחרונה ביוני קיבלה ישראל התראה מוקדמת. היה מספיק זמן להיערך, לחשוב, לפעול. ובכל זאת, לקשישים לא היה פתרון אמיתי. ראינו את הפגיעות בבת ים, בחולון ובבאר שבע. טילים שפגעו באזורים מאוכלסים שבהם מתגוררים אזרחים ותיקים רבים. מאות מהם נפגעו, פונו מבתיהם, איבדו את תחושת הביטחון הבסיסית ביותר: הבית.

מעבר להלם ולטראומה, ולעיתים גם לפגיעות פיזיות, עבור אדם בשנות השמונים והתשעים לחייו מדובר בטלטלה קיומית. ההתאוששות הרבה יותר מורכבת ומאתגרת.

עמותת "אביב לגיל השלישי", הפועלת למען מיצוי זכויות בני הגיל השלישי ללא תשלום, ליוותה כ־600 אזרחים ותיקים שביתם נפגע בהתקפה מאיראן ביוני. אורלי סיון, מנכ"לית העמותה, מתארת את מה שהם מצאו: "אדם מבוגר שנפלט מביתו, לפעמים רק עם חפציו האישיים, נדרש למלא טפסים דיגיטליים למס רכוש, מערכות מקוונות, סיסמאות, אזור אישי, העלאת מסמכים. לא לכולם יש טלפון חכם או מחשב. וגם אם יש, לא כולם יודעים להשתמש בהם. ובצד השני כמעט ולא קיים מענה אנושי".

ולצד הטפסים יש עוד שכבות של קושי: לדאוג למטפלת הסיעודית, למצוא דיור חלופי שיתאים לכיסא גלגלים או להליכון, בקומה נגישה, להתמודד עם ביטוח לאומי, עם הרשות המקומית, עם חברות הביטוח. סיון מספרת שמשפחות רבות שאלו בקול רם: "האם יש טעם להתחיל מחדש עבור אדם בעשור התשיעי או העשירי לחייו?" השאלה קורעת לב, אבל היא משקפת מציאות של חוסר ודאות כלכלית ותפקודית.

לדברי סיון, במהלך הליווי הצליחה העמותה לסייע ל־600 אזרחים ותיקים בקבלת זכויות והטבות בהיקף של כ־850 אלף שקל, ממס רכוש, מביטוח לאומי ומהרשויות המקומיות. "סייענו במילוי טפסים, בהגשת בקשות, בוידוא מיצוי זכויות", היא אומרת. "אבל עמותה אינה יכולה להחליף מדינה". גם המדינה, מצדה, לא תגמלה אזרחים ותיקים שנאלצו לשהות במוסדות לאחר שביתם נפגע. מי שנאלץ להתפנות למסגרת מוסדית, לעיתים בעל כורחו, מצא את עצמו ללא מענה תקציבי מספק.

איפה התוכנית הלאומית

סיון מעלה את השאלות שנשארות ללא מענה: "כיצד ייתכן שבמציאות מלחמתית מתמשכת אין תוכנית לאומית ייעודית למיגון אזרחים ותיקים החיים בדירות ללא מרחב מוגן? מדוע אין מנגנון אקטיבי לאיתור ולסיוע יזום? מדוע האחריות נופלת על כתפיהם של קשישים בני 85?"

ביטחון, היא מוסיפה, אינו רק כיפת ברזל. "ביטחון הוא הידיעה שיש לאן לרוץ, שאתה מוגן עד כמה שניתן. ביטחון הוא מדינה שרואה את אזרחיה הוותיקים לא כבעיה, אלא כאחריות. הדור שבנה את המדינה ראוי להזדקן בה בביטחון".

כהן בלחרסקי מסכמת מנקודת המבט שלה כעורכת דין בתחום ההתחדשות העירונית: "הבניינים שבהם מתגוררים הכי הרבה אזרחים ותיקים הם גם הבניינים הכי מסוכנים בעת חירום, ולצערי גם אלו שהמערכת מתקשה לחדש בזמן. תהליך ממוצע נמשך כעשור. עבור דייר בן 90 זה לא לוח זמנים תכנוני, זו שאלה קיומית".

לדבריה, אם המדינה יודעת להאיץ תשתיות לאומיות בשעת מלחמה, היא חייבת להחיל מסלול חירום גם על התחדשות בניינים ישנים ללא מיגון, במיוחד כשמתגוררים בהם אזרחים ותיקים. "הזמן הבירוקרטי של המערכת פשוט לא תואם את קצב המציאות הביטחונית".