המדינה שוב יורה לעצמה ברגל: כך נקברה תקוות הדיור של הצעירים

זה היה אמור להיות הפתרון הפשוט וההוגן ביותר למילואימניקים ולצעירים בישראל: שכירות לטווח ארוך, במחיר שפוי, בלי להיכנס לעול המשכנתה ובלי לרדוף אחרי כל עליית ריבית. מודל שמספק יציבות, שקט נפשי, ובחירה אמיתית בין רכישה לבין שכירות – כמו במדינות מתוקנות ברחבי העולם. אבל במקום לאמץ את החזון הזה, ממשלת ישראל הנוכחית עושה בדיוק את ההפך, והורסת, צעד אחרי צעד, את מה שבנו ארבע הממשלות האחרונות בנוגע לשוק השכירות ארוכת הטווח.

חוק ההסדרים החדש מבקש דבר אחד: כסף. מדויק ופשוט. קל יותר לשווק קרקע לכל המרבה במחיר מאשר להתעסק עם מודל מוסדי שנחשב היום פחות אטרקטיבי בגלל הריבית הגבוהה. אפילו שר השיכון החדש והזמני חיים כץ, שהכריז ביום הראשון לכהונתו כי שכירות ארוכת טווח היא הפתרון הנכון, מגלה שהשטיח נשלף לו מתחת לרגליים.

לפי ההצעה החדשה, יופחת שיעור הדירות להשכרה ארוכת טווח במתחמים מועדפים לדיור, כביכול "כדי לשפר את הכדאיות הכלכלית" – אך האמת היא שהמהלך נועד להשאיר יותר דירות למכירה יוקרתית ובכך להכניס יותר כסף לקופת האוצר. במקביל, מקודמת מדיניות ציפוף מאסיבית סביב קווי תחבורה — מהלך חשוב, אבל כזה שלא בהכרח מיטיב עם השוכרים.

המדינה טוענת שאין ביקוש?

נכון, מחצית ממכרזי השכירות ארוכת הטווח כשלו מאז 2023 – אך לא בגלל היעדר ביקוש מצד הציבור, אלא מפני שמודל הרווחיות ליזמים פשוט אינו עובד בסביבת ריבית גבוהה. במקום לטפל בשורש הבעיה ולייצר מנגנון כלכלי שיאפשר ליזמים להיכנס לשוק, המדינה שוב מפנה אצבע מאשימה אל המודל עצמו.

לפי טיוטת החוק, מינהל התכנון יידרש להתייעץ עם השמאי הממשלתי לפני הכרזה על מתחם מועדף לדיור, ואף לבחון מחדש מתחמים שכבר הוכרזו – מהלך שמעניק למדינה מסלול קלאסי לצמצום מספר הדירות להשכרה, גם אם זה מוצג כהליך מקצועי. בפועל, במקום להרחיב את ההיצע, המדינה מתכנסת פנימה ומקטינה אותו, ומשאירה לשוכרים פירורים.

ובתוך כל זה, הבוקר פורסם שמינהל התכנון דווקא יוצא למאבק נגד הכיוון הזה. במינהל מגבשים כעת מודל חדש שהם מגדירים כ"מהפכה": הקצאת קרקע ייעודית להשכרה ארוכת טווח לצמיתות, הטבות מס ליזמים והסדרה אמיתית של השוק הפרטי; מהלך שנועד לדבריהם לבנות סוף-סוף שוק שכירות מוסדי, יציב ומתפקד. האם זה יעזור? הזמן יגיד את שלו.

ובינתיים, הישראלים ממשיכים לשלם את המחיר

בזמן שבעולם משפחות שלמות מעדיפות לשכור דירה לאורך רוב חייהן, בישראל מוכרים לנו את החלום של "דירה בכל מחיר". התוצאה? 17 שנות עבודה כדי לרכוש דירה בישראל, לעומת שש שנים בלבד בארה"ב. עבדות מודרנית, כבר אמרנו?

לא פחות משליש מהישראלים חיים בשכירות, וכ-20% ממשקי הבית מחפשים כיום דירה לשכור. ועדיין – רק 1% מהשוכרים בישראל נהנים ממודל שכירות ארוכת טווח מוסדית, לעומת 30% במדינות ה-OECD. פער אבסורדי. ברחבי הארץ יש תכנון תב"עי לכ-110 אלף יחידות דיור. יותר משליש מהן מיועדות לשכירות ארוכת טווח. בפועל? מומשו רק כ-17 אלף. טיפה בים, שלא מזיזה את מחירי השכירות שעולים בלי סוף.

ואיך לא יעלו בחדות? רצף אירועי השנתיים האחרונות – מפינוי המוני של תושבי הצפון והדרום ועד הנזק הכבד שנגרם במרכז בעקבות מבצע "עם כלביא" – דחק עשרות אלפי משפחות לשוק השכירות, במיוחד בגוש דן.
והממשלה? מתחילה להתעורר לאיטה. רק עכשיו שר השיכון חיים כץ מנסה לקדם החלטת ממשלה חדשה להסדרת שוק השכירות, עם יעד שלא נשמע רע בכלל: 40 אלף יחידות חדשות להשכרה עד 2030.

האסימון אצלו אולי נפל, אבל כשהמדינה מעדיפה קופת מזומנים על פני עתיד הדור הצעיר, גם 40 אלף דירות נשמעות כמו כוונה טובה שלא בטוח שתתממש; בסופו של דבר, במדינה הזו יש כלל אחד: הכסף מדבר – והשוכרים משלמים.