המדינה עודדה להשקיע בצפון – ועכשיו מפקירה מאות משפחות עם חובות

בעוד ההצהרות על "חיזוק הפריפריה" חוזרות שוב ושוב בנאומי ממשלה ובקמפיינים רשמיים, המציאות בשטח מתגלה ככואבת: אותם אנשים שבאו להרים יוזמה חדשנית ולתת מענה אמיתי למצוקת הדיור של סטודנטים בצפון, מוצאים עצמם היום חסרי אונים מול בירוקרטיה קשוחה, חוסר מדיניות אחידה והיעדר רצון אמיתי לפתור את מצוקתם.

המקרה של קריית שמונה מציב מראה מול קובעי המדיניות – האם מדובר בעידוד אמיתי של ההשקעות בפריפריה, או בסיסמאות ריקות שמותירות את האזרחים להיאבק לבדם?

בשנים 2017-2018 הושקה יוזמה שאפתנית בצפון: בנייה מחדש של מבנה ישן בסמוך למכללת תל חי והפיכתו לפרויקט מודרני של דירות סטודנטים מרוהטות ומוכנות למגורים. העירייה תמכה, המדינה עודדה, והציבור נענה בהתלהבות – 316 רוכשים, רובם הורים לסטודנטים מהמרכז, השקיעו בפרויקט.

הבנייה הושלמה, הדירות אוכלסו בהרצה ב-2022, והמתחם נראה מוכן להצלחה. אלא שבאוקטובר 2023, ערב המלחמה, הכול נעצר: הסטודנטים פונו, הדירות נתרמו לצבא, חלקן אף נפגעו ישירות מטילים – ומאז הן עומדות ריקות.

דין קריית שמונה כדין תל אביב?

האבסורד מתחדד בהשוואה למרכז: בתל אביב, בעלי דירות שהושפעו מהלחימה זכו לפיצוי על אובדן הכנסות משכר דירה. בקריית שמונה – לא. המשקיעים אינם תושבים ולכן לא זכאים לפיצוי; הנכסים אינם מוגדרים עסק, ולכן גם לא נכללים במתווה הקרן לפיצויים. בג"ץ אמנם התקבל, אך הפיצוי חל רק על מעונות סטודנטים מוצהרים, לא על דירות פרטיות.

כעת, במקום תמיכה, הם מקבלים דרישות תשלום. עיריית קריית שמונה קבעה: "הדירות מרוהטות ולכן חייבות בארנונה". המשמעות: מאות משפחות נדרשות לשלם מים, חשמל וארנונה על דירות סגורות כמעט שנתיים. "תרמנו לצבא, הפסדנו דיירים וכעת גם העירייה לא מוותרת. המדינה עשתה עלינו סיבוב", אומרים המשקיעים.

ברשות המסים מאשרים כי הנושא עדיין בדיון מול קרן הפיצויים, ומודים: קיימת מחלוקת על גובה הפיצוי, ולכן טרם הועברו כספים.

בינתיים, 316 משפחות – לא טייקונים נדגיש, אלא אנשים רגילים – נשארות לשאת לבדן את הנטל. הן ממתינות לפתרון ותוהות בקול רם: האם מי שהאמינו בחזון הפריפריה, נתנו אמון במדינה, ונפגעו מהמלחמה – יזכו אי פעם למענה הוגן?