אחרי שאמא נרצחה מול עיניהם – האחים נשארו בדירת עמידר מתפוררת

המדינה כולה רעדה תחת הכותרות ״רצח ידוע מראש״ לפני כ-35 שנה. הרצל משה שאיים להרוג את אשתו, שפעמיים ברחה למעון לנשים מוכות – לבסוף הצליח. לאחר ששיסף את גרונה, עלה על הגג, קפץ, והשאיר יתומים שישנו בחדר הסמוך. ״הייתה פה רשלנות של המדינה שידעה מה הולך לקרות. האבא היה מטופל בבריאות הנפש באברבנל ולא עשו כלום למנוע את זה״, מספר היום ליאור, אחד מילדיהם, שראה את רגע הרצח בעיניו.

משרד השיכון התגייס לטובת היתומים והקצה להם דירת עמידר בבת ים למגורים. בתחילה גרו עם הסבא והסבתא ואחר כך ליאור, שגדל בפנימייה עד גיל 18 גידל את הצעיר בן ה-12. ״החלום שלי היה להתגייס לצבא ולא התגייסתי״.

אלא שהמדינה, שהזניחה את האם ונתנה לרצח המזעזע ההוא לקרות, ממשיכה היום בהזנחת הילדים, תוך כדי שהיא מותירה משפחה שחוותה טראומה איומה בתנאים תת אנושיים. "המדינה מעולם לא עזרה לנו בכלום. הדבר היחידי שעזרו לנו זה שהביאו לנו דירה עמידר קטנה מאוד בעיר בת ים. חיינו שם לבד גם בימים שלא היה לנו אוכל במקרר לאף אחד לא היה איכפת. אני התחתנתי ועברתי לגור בצפון בשכירות, ואחי הקטן, בן, שנשאר לגור בדירה, התחתן ונולדו לו ארבעה ילדים קטנים בהפרש של שנה אחד מהשני, כשהקטנה בת 3 והגדולה בת 6.5״, מספר ליאור את המשך קורות המשפחה.

הוא פנה אלינו בשם בן. ״מצבו של הבית מעופש, מסריח ובלתי ראוי למגורים. כל הבית עובש הקירות מתפרקים, וחתיכות בטון נופלים על המשפחה והילדים הקטנים. באמת שזה מצב דחוף שמחייב התערבות אנו אובדי עצות".
לטענתו, האחים פנו לעמידר בבקשה לתקן את המפגעים כדי שיוכלו להמשיך להתגורר שם אבל זכו להתעלמות. " אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות. הם מבטיחים שיבואו ואף אחד לא מגיע. הבית באמת במצב בלתי ראוי למגורים. כולם מעבירים אחריות אחד לשני ואנחנו לא זוכים לכל התייחסות מצד שום גורם מוסמך של המדינה".

״בן אחי הקטן עובד בכמה עבודות בשביל לפרנס את הבית בכבוד. אשתו חולת אפילפסיה המתקיימת מקצבה של ביטוח לאומי. אנשים בתחתית החברה שכל בקשתם זה מגורים ראויים לילדים הקטנים״, מתחנן ליאור.