זו הפינה בבית ששווה לכם הרבה מאוד כסף

השנה החדשה מביאה איתה לא רק החלטות על דיאטה או יעדים מקצועיים, אלא גם הזדמנות להתבונן מחדש על איך אנחנו חיים — ואיך אנחנו רוצים לחיות. אם פעם השיר "בשנה הבאה נשב על המרפסת" היה רק משאלה, הרי שכיום הוא הפך כמעט להצהרת קיום. כי המרפסת, כך מסתבר, כבר מזמן לא סתם פינה צדדית בבית — אלא לב המרחב הביתי החדש, שמשפיע ישירות גם על ערכו הכלכלי.

הקורונה שינתה הכול. אנשים גילו מחדש את כוחו של החוץ, והמרפסת הפכה לחלון לנשימה, למפלט מהסגר. עסקאות נדל"ן רבות נעצרו פשוט כי הנכס לא כלל מרפסת. ודווקא אז, הישראלים הבינו – בלי מרפסת, הבית לא שלם. מאז השביעי באוקטובר, בעידן הממ"דים, נדמה שהמרפסת נדחקה הצידה לטובת הביטחון. אבל היא עדיין שם — חלק בלתי נפרד מהשיח על נוחות, פרטיות וערך כלכלי.

לדברי שי דוד, מעצב נוף ובעלים של "כרכום עיצוב נוף", המרפסת כבר מזמן אינה תוספת קוסמטית.
"ככל שהמרפסת גדולה יותר – ערך הדירה עולה", הוא מסביר. "דירה של 100 מ"ר עם מרפסת של עוד 100 מ"ר היא בעצם בית כפול – אנשים מבלים בסלון החיצוני כמעט כמו בפנים. מזג האוויר בארץ מאפשר את זה, וזה משנה את כל חוויית המגורים."

גם הרשויות המקומיות הבינו את הפוטנציאל. ערים רבות מחייבות כיום את היזמים לשלב צמחייה והשקיה במרפסות, כחלק מהיתר הבנייה. זה לא רק אסתטי – זו מדיניות עירונית שנועדה להפוך את הבניינים לירוקים ונעימים יותר.

יזמים, מצידם, הפנימו היטב את המסר: דירה עם מרפסת נמכרת מהר יותר. אם פעם רק הפנטהאוזים נהנו ממרפסות ענק, היום גם דירות רגילות כוללות 30–40 מ"ר של חוץ, לעיתים עם מטבח חיצוני, פינות ישיבה ועצי פרי. המונחים החדשים – מיני־פנטהאוז, דופלקס עם מרפסת ענק, או גינה תלויה – הפכו לשפה נדל"נית של ממש.

אבל ההשקעה לא פשוטה. דוד מדגיש: "העבודה במרפסות יקרה הרבה יותר מבגינות קרקע. צריך להעלות באוויר אדמה, צמחים, חומרים. לפעמים הכול במנוף. אבל כשהתוצאה מוכנה – זו ממש גינה בשמיים. והערך הנדל"ני בהתאם."

לדבריו, הדרישה למרפסות מושקעות מגיעה דווקא מאלה שעברו מבית קרקע למגדל.
"הם רוצים לשחזר את תחושת החופש, את הירוק שהיה להם בגינה. זה גם עניין של פרטיות – לראות, אבל לא להיראות."

ומה עם עלויות? דוד מספר על פרויקטים שבהם המרפסת בגודל הבית עצמו:"אם פעם ההשקעה במרפסת הייתה נמוכה בהרבה מהשקעה למ"ר בפנים, היום היחס כמעט זהה. אנשים מבינים שמרפסת שווה איכות חיים. זה כבר לא מותרות, זו חובה."

מהנספח לסלון – ללב הבית

עד לפני כמה עשורים, מרפסת הייתה כמעט סימן לחלל מבוזבז. בשנות השישים והשבעים, רוב הדיירים סגרו אותה, חיברו אותה לסלון והפכו אותה לשטח מגורים נוסף. אבל אז הגיעה הכנסת, ובפברואר 1992 נכנס לתוקף תיקון 33 לחוק התכנון והבנייה, הידוע יותר בשם "חוק המרפסות הקופצות". החוק הזה הכיר רשמית בחשיבותה של המרפסת – והפך אותה מסרח עודף, לחלק מוכר ותקני מהבית הישראלי.

גם ההיסטוריה האדריכלית שלנו מלאה סיפורים על היחסים הסבוכים בין מרפסות לתרבות. קחו למשל את בית ביאליק בתל אביב. המשורר הלאומי התנגד בתוקף לבניית מרפסת הפונה לרחוב, אך האדריכל יוסף מינור התעקש: "בית בלי מרפסת שקול לפנים בלי חוטם", טען. היום ברור למי היה חוש הריח החד יותר.

גם הפוליטיקה הישראלית אימצה את המרפסת כסמל. בשנת 1999 הכריז בנימין נתניהו על "רפורמת המרפסות" – מהלך שנועד להילחם בביורוקרטיה הסבוכה של חוקי התכנון והבנייה. המטרה: לקצר תהליכים לסגירת מרפסות, הוספת פרגולות או שיפוצים קלים.
התוצאה? כמו בהרבה רפורמות – הרבה הבטחות, מעט תוצאות. עשרים וחמש שנה אחר כך, המציאות מלמדת: אם ב־1992 נדרש שר השיכון אריאל שרון ל־18 חודשים בלבד כדי להקים בניין, היום נדרשים 34 חודשים בממוצע. הבירוקרטיה, מתברר, רק הלכה והתרחבה.

ומה קורה בעולם?

המרפסת, מתברר, היא לא רק תופעה ישראלית. ד"ר גלעד שביד, אדריכל וחוקר תרבות, מסביר בספרו “מרפסות: עבר, הווה, עתיד”:בתרבות המוסלמית הים־תיכונית, מרפסות הגג שימשו לשינה ולפעילויות יום־יומיות. בדרום־מזרח אסיה, מרפסות הטרסה המקורות נועדו להרגעות ולאירוח, בעוד שבארכיטקטורה הצרפתית של המאות ה־17–19 רווחו מרפסות צרות מאוד – שנועדו בעיקר לקישוט ולהצבת עציצים."

היום, כמעט בכל עיר גדולה בעולם — מניו יורק ועד סינגפור — נבנים מגדלים עטופי ירוק.המרפסות, הגגות והקירות המחופים בצמחייה הפכו לסטנדרט. ככל שהצפיפות העירונית עולה, כך גם הצורך של האדם בפתחים אל הטבע.

ובישראל? נראה שאנחנו רק מתחילים להבין כמה שווה לנו הפינה הזו בבית האדריכלית דורית סלע, בעלת משרד לתכנון ועיצוב, מספרת על מגמה חדשה של "מרפסות משניות":היום רואים בתים שבהם המרפסות מקיפות את כל הדירה. אפשר לצאת אליהן מהמטבח, מהסלון או מסוויטת ההורים. בכל אזור יש פונקציה אחרת – ג'קוזי פרטי, מפל מים לקפה של הבוקר, או מטבח חוץ לאירוח. הוויטרינות הענקיות מטשטשות את הגבול בין הפנים לחוץ." לדבריה, הגבול הזה הוא לב המגמה החדשה: "המרפסת הפכה לחלל מגורים לכל דבר. זו כבר לא תוספת – זה חלק מהבית, מהזהות שלו."