בתים בלי ממ"ד לא מתחדשים: מאות אלפי תושבים נותרו מחוץ למשחק

מתקפת הטילים מאיראן בשנה האחרונה המחישה אמת פשוטה: ממ"ד הוא לא תוספת אדריכלית נחמדה, אלא כיפת ביטון בביטחון האישי של אזרחי ישראל. מאז יוני האחרון הוגשו למעלה מ-39 אלף תביעות נזק לרכוש, ובלא מעט מקרים ההבדל בין מבנה שנפגע קשות לבין כזה שנשאר יציב היה קיומו של מרחב מוגן תקני.

במשך שנים, נקודת הייחוס להתחדשות עירונית התבססה על החשש מרעידות אדמה. הסטטיסטיקה מראה כי אחת ל-100 שנה מתרחשת רעידת אדמה קטלנית באזור, ונתון זה הוביל לקיבוע 1980 כקו פרשת המים – השנה שבה נכנס לתוקף תקן 413 לבנייה עמידה ברעידות אדמה.

אבל המציאות השתנתה. האיום המרכזי על מבנים בישראל כבר לא מסתכם בתנועת הקרקע על השבר הסורי-אפריקני; הוא כולל גם מתקפות טילים מדויקות ותכופות. הרגולציה, לעומת זאת, נשארה באותו מקום.

"בפועל נוצר מצב אבסורדי", מסבירה אריאלה גוטנברג יריב, מנכ"לית מכון הבקרה קליברייט. "בניינים שנבנו לפני 1980 נכנסים אוטומטית להסדרים של התחדשות עירונית. בניינים שנבנו מ-1992 ואילך כוללים לרוב ממ"ד, ולכן מוגנים. אבל באמצע נותרה קבוצה גדולה של מבנים שנבנו בין 1980 ל-1991."

מדובר בבניינים בני 34 עד 45 שנה, לרוב עם מעלית וחניה, אך ללא ממ"ד וללא מיגון. מאות אלפי תושבים מתגוררים בהם, ובכל זאת אינם נהנים מהמסלולים והתמריצים. הסיבה: הם "מאוחרים מדי" לקריטריון של רעידת אדמה ו"מוקדמים מדי" לסטנדרט המיגון.

הפער הזה אינו תיאורטי. הוא פוגש אנשים בזמן אמת: אוכלוסייה מבוגרת שמתקשה לרדת במהירות, נשים בהריון, משפחות עם ילדים קטנים, ושכונות שלמות שמגלות בכל אזעקה מחדש שאין להן לאן להגיע – רק משום שההגדרה התכנונית לא עודכנה למציאות הביטחונית.

"התיקון הנדרש לא דרמטי, אבל הוא קריטי", אומרת גוטנברג יריב. "עדכון שנת הסף להתחדשות עירונית מ-1980 ל-1992, כדי לאפשר גם לדיירי בניינים ללא ממ"ד להיכנס למסגרת הסיוע, המימון והתמריצים. זה מהלך שמטפל בדיוק באוכלוסייה שנפלה בין שני עולמות רגולטוריים".

לדבריה, ראוי שקובעי המדיניות ישקלו ברצינות את העדכון. "בעולם ממילא מסתכלים פחות על גיל הבניין ויותר על רמת העמידות שלו מול סיכונים בני זמננו".