"המרחב הציבורי הוא הדבר האחרון שמחזיק אותנו כחברה"

בעידן שבו ערים נסגרות מאחורי שערים, מצלמות וגדרות, המרחב הציבורי הופך למשאב נדיר. זהו המקום היחיד שבו אנשים יכולים להיות יחד בלי כרטיס כניסה, בלי סלקציה ובלי אלגוריתם שמחליט מי נכנס ומי נשאר בחוץ.

"זה המקום שבו מתקיימת אינטראקציה אנושית בסיסית: מפגש, שיחה, ויכוח, מבט. בלי תנאים מוקדמים", אומר אורי לניר, אדריכל שותף במשרד עדה כרמי-מלמד אדריכלים.

לדבריו, תפקיד האדריכלות הציבורית אינו מסתכם בעיצוב אסתטי. "אדריכלות ציבורית שלא מתערבת מפספסת את תפקידה. אנחנו לא רק מתכננים מבנים, אנחנו אחראים גם על האפשרות של הציבור לנשום, להיפגש ולהרגיש שייך".

בעולם שבו הפרטי הפך למותג והציבורי נדחק לשוליים, המרחב הציבורי נתפס לעיתים כשארית, שטח שנשאר בין מבנים. לניר מבקש לשנות את נקודת המבט הזו. "הרחוב, הכיכר, החצר – הם לא רווח תכנוני. הם הלב הפועם של העיר. שם נבחנת הדמוקרטיה במובן הכי פיזי שלה".

אדריכלות שפותחת שערים

לדברי לניר, אדריכלות אמיצה אינה מסתתרת מאחורי חזיתות מלוטשות. "היא פותחת שערים, לא סוגרת. היא מזמינה את העוברים והשבים פנימה, יוצרת מרחבים של שיחה ושל נראות, לא של הדרה".

הגישה הזו מלווה את עבודת המשרד בכל קנה מידה. "אדריכלות טובה בעינינו היא כזו שלא רק נראית טוב, אלא משרתת את הציבור ומחזקת תחושת קולקטיב", הוא אומר.

אחד הנושאים המרכזיים בתפיסת המשרד הוא המרחב שבין הבניינים – אזור המעבר מהפרטי לציבורי. "זה המקום שבו נוצרת קהילה", מסביר לניר. "שם מתגשמת האחריות שלנו כאדריכלים לייצר סביבה פתוחה, נגישה ושוויונית".

בכל פרויקט חוזרות אותן שאלות: איך הבניין מדבר עם המרחב שסביבו? איך האדריכלות מזמינה אנשים לשהות, לעצור, להתבונן? "אלה לא שאלות משניות – הן ליבת התכנון", אומר לניר.

אחד האתגרים המרכזיים ביצירת מרחב ציבורי איכותי הוא המתח מול האינטרס היזמי. יזמים שואפים למקסם זכויות ולתרגם כל מטר מרובע לערך כלכלי. אך בעיני לניר, זו אינה סתירה, אלא הזדמנות.