כבר יותר משנה וחצי שאני מחפש דירה. כבר יותר משנה וחצי שאני מקיא מרמור, כעס, ציניות וסרקסטיות על מודעות של דירות בכל קבוצה אפשרית. כבר שנה וחצי שאני - גבר רווק עם הכנסה יציבה - לא מצליח למצוא לעצמו פתרון מגורים יציב וראוי, זאת למרות שעל פי כל היגיון בריא ובכל מדינה מערבית אחרת בעולם זאת לא אמורה להיות שום בעיה עבורי, גם אם בסוף צריך להתפשר קצת על המקום, האיכות - ואפילו המחיר.
מביך אותי מאוד לכתוב את זה, אבל כבר יותר משנה שאני נמצא במקום שהוא גן עדן וגיהנום בו זמנית - דירת השיכון הקטנה של ההורים שלי, הנמצאת בפאתי ירושלים. את הבית עזבתי בגיל 21 ותמיד הצלחתי להחזיק את הראש מעל למים. זה לא היה קל בכלל והחיים בישראל תמיד היו סוג של מאבק כלכלי-הישרדותי, אבל לא חשבתי לעצמי שאי פעם יגיע היום בו אני ארים טלפון לאמא ואגיד "לא מצאתי דירה. אני חוזר הביתה, רק לכמה חודשים".
מאז עברה שנה, והמשימה המעיקה ממילא של חיפוש דירה הפכה לסיוט מתמשך. מרכז תל אביב ירדה מהפרק, החיפוש התרחב לשכונות מרוחקות יותר וערים שכנות, אבל גם שם המצב לא מאיר פנים - דירות מתפרקות, דרישות הזויות ולא ריאליות של בעלי דירה וככל שהזמן עבר המחירים רק עלו עוד ועוד ועוד.
כמה עלו? על פי נתוני yad2, בין אפריל 2021 לאפריל השנה, עלה שכר הדירה הממוצע של דירת ארבעה חדרים בתל אביב מ-8,910 ל-11,081 שקל לחודש בממוצע, הפרש של 2,171 שקל, כמעט רבע. בדירות 3 חדרים מחירי השכירות קפצו "רק" ב-1,230 שקל לחודש (כ-19%) ל-7,804 שקל בחודש. בחברות אחרות מעריכים את העליות הארציות בשיעור נמוך יותר. "רק" 9% באזור תל אביב, ו"רק" 18% עליה בשנה בירושלים. בשנה אחת, כבר כתבתי?
הייאוש הוביל אותי לחשוב על אפשרות אחרת - להרים ידיים ולוותר על המרכז. הרי בחיפה יש תחב"צ בשבת והיא עיר יפהפייה, ואפילו בבאר שבע יש אגם מלאכותי שבו אני יכול לחזק את השיזוף. על אותו משקל, אני יכול גם לעקור לברלין ולחיות שם די טוב, אפילו שהמשכורת שלי משולמת לי בשקלים. כל חיי הבוגרים חייתי בתל אביב וכל מה שאני מכיר ואוהב נמצא שם - החברים, המכרים, האהבות, הזיכרונות ואפילו אנשי המקצוע שלמדתי להכיר ועליהם אני סומך, אבל צריך לדעת להתפשר בחיים.
אבל הבעיה הרבה יותר עמוקה ורחבה ממחירי השכירות במרכז תל אביב. אני בטוח שבשלב זה לא צריך להאריך בדיבורים על מצב הדיור בישראל כדי להאיר על הבעיה, שלא לומר מצוקה אמיתית. כולנו כבר יודעים שאין מספיק דירות, כולנו מבינים שאף אחד לא עושה מספיק כדי לפתור את הבעיה וכולנו גם יודעים שמה שכבר עושים לא יהיה מספיק טוב, כשהוא כבר יקרה במדינת הסחבת הבינלאומית שאנחנו.
אז השלמתי עם העובדה שאני כנראה לא אקנה דירה בחיים האלה, אבל אני לא מוכן לקבל מצב שבו אין לנו אופציות, שאין לנו איפה לגור. עברו 11 שנה מאז שקם העם הזה ודרש לחיות פה בכבוד - אבל המצב מאז הפך גרוע פי שבעתיים. אין לי אוויר. נחנקתי. אני יכול להמשיך להגיב למודעות בפייסבוק ולרטון לעצמי, או שאני יכול לקום מהכיסא ולעשות סוף סוף מעשה.
הבעיה הגדולה ביותר בשוק היא מחסור נוראי בדירות. בכל אזור המרכז יש תנופת בנייה של מגדלים ודירות יוקרתיות, אבל אף אחד לא טורח להרים פרויקטים אדירים לדירות קטנות וזולות להשכרה לטווח ארוך
כפי שאני רואה את זה, הבעיה הגדולה ביותר בשוק היא מחסור נוראי בדירות. בכל אזור המרכז יש תנופת בנייה של מגדלים ודירות יוקרתיות, אבל אף אחד לא טורח להרים פרויקטים אדירים לדירות קטנות וזולות להשכרה לטווח ארוך. כמו בנושאים רבים אחרים בישראל - גם כאן יש כנראה מי שנהנה מחוסר תחרות. והגיע הזמן לשים לזה סוף. לא מעניין אותי מי צריך לפתור את הבעיה הזאת - הממשלה, קבלנים פרטיים או פילנתרופים, אבל חייבים, בהקדם האפשרי, להציף את השוק בדירות קטנות וזולות להשכרה לטווח ארוך.
כי ככה זה - תפתחו סופרמרקט אחד באמצע שכונה והמחירים יהיו בשמיים. תפתחו עוד חמישה לצידו ותראו איך כולם רבים על הלקוח. וגם כאן המצב לא שונה - בכל עיר ועיר באזור המרכז במדינת ישראל חייבים לקום פרויקטים שיפתחו את השוק לתחרות. אם הדבר הזה לא יקרה - בעוד עשר שנים לאף אחד לא יהיה כאן איפה לגור.
אני לא חי בפנטזיה וברור לי שפרויקטים כאלה לא יקומו בין לילה, גם אם מחר הממשלה תתעשת על עצמה ותחליט שזה הדבר היחיד בו היא מתעסקת. אבל עד אז, יש עוד לפחות דבר אחד, החשוב ביותר, שהיא כן יכולה וחייבת לעשות - להגן עלינו, השוכרים, שכיום מתנהלים על פי גחמותיהם של בעלי הדירות בכל שנה מחדש. במציאות של היום, כל אחד יכול להעלות את שכר הדירה על פי מה שעולה בדעתו באותו היום ואת הטירוף הזה חייבים לעצור.
יקראו לנו מפונקים, פרזיטים, עצלנים, סטלנים. יגידו לנו לעבור לגור בפריפריה, כמה שיותר רחוק מהמרכז, כאילו שם המחירים לא עולים וכאילו שיש תחבורה ציבורית מתפקדת במדינה הזאת, או לכל הפחות כזאת שעובדת בשבת
אני יודע שיהיו לא מעט אנשים שיקפצו וינסו להוריד לי, לנו, או לכל אדם אחר שירצה להביע את המחאה שלו. יטענו שהמחאה הקודמת נכשלה. יגידו לנו שאנחנו לא מבינים כלום בנדל"ן, בכוחות השוק, בביקוש, היצע, תשואה ומכשירים פיננסים. יקראו לנו מפונקים, פרזיטים, עצלנים, סטלנים. יגידו לנו לעבור לגור בפריפריה, כמה שיותר רחוק מהמרכז, כאילו שם המחירים לא עולים וכאילו שיש תחבורה ציבורית מתפקדת במדינה הזאת, או לכל הפחות כזאת שעובדת בשבת. ינסו להוריד לנו את מצב הרוח ויקטינו אותנו. יעשו הכל כדי שנמשיך לשתוק, או לכל הפחות שנשב בבית ונשחרר קצת קיטור ברשתות החברתיות. אבל נמאס לי לשחרר קיטור בפייסבוק ופוסטים מושקעים לא ישנו את המציאות שלנו - רק מעשים בשטח.
אין לנו שום אופציה אחרת. אם האנשים שם למעלה, שדיור הוא הדאגה האחרונה שלהם בחיים האלה, לא ישלפו בשבועות הקרובים פתרון מספק, ב-1 באוגוסט אני אתמקם ברוטשילד. לא כי אני רוצה - כי אין לי ברירה אחרת וכבר אין לי מה להפסיד. אבל אני לא אוכל לעשות את זה לבד. אני צריך את העזרה שלכם. אתם איתי?