340 אלף שקל לתושב: המחיר הכבד של הטבות המס לפריפריה
מחקר בנק ישראל חושף: הטבות המס לא יצרו זרימה מהמרכז לפריפריה. רוב המהגרים הגיעו מיישובים מוטבים אחרים. העלות למדינה: 1.86 מיליארד שקל בארבע שנים
הטבות המס ליישובי הפריפריה נועדו לחזק את ההון האנושי, למשוך אוכלוסייה חזקה ולצמצם פערים. מחקר חדש של בנק ישראל שבחן את הרחבת ההטבות בשנים 2016-2019 מגלה תמונה מורכבת: המדיניות אמנם משכה משקי בית אמידים יותר, אך במחיר תקציבי כבד ובלי להביא לשינוי דמוגרפי משמעותי.
לפי הממצאים, כל תושב מאוכלוסיית היעד שהיגר ליישובים שהתווספו לרשימת המוטבים עלה לקופת המדינה כ-340 אלף שקל בתוך ארבע שנים בלבד.
בשנת 2016 הרחיבה הממשלה את רשימת היישובים הזכאים להטבות מס הכנסה. המהלך הכפיל את מספר העובדים הזכאים והגדיל את העלות השנתית בכ-700 מיליון שקל. בטווח הקצר נרשמה עלייה של כ-32% בהגירת משקי בית אמידים ליישובים החדשים, מ-24 ל-32 משקי בית בממוצע לשנה.
אלא שהיקפי ההגירה היו נמוכים מלכתחילה, ולכן ההשפעה על גודל האוכלוסייה נותרה מוגבלת. בארבע השנים הראשונות לרפורמה הסתכם הגידול המצטבר נטו בכ-3.2% בלבד. עיקר ההשפעה נרשם בשנתיים הראשונות ולאחר מכן דעך.
תחרות פנימית בין יישובי פריפריה
ממצא מרכזי במחקר נוגע להרכב המהגרים. משקי הבית שהיגרו לאחר הרחבת ההטבות היו בעלי הכנסות גבוהות בכ-9% בהשוואה למהגרים בעבר, וסך ההכנסות שנכנסו ליישובים המוטבים עלה בכ-46%. עם זאת, חלק גדול מהמהגרים הגיע מיישובים מוטבים אחרים ולא מהמרכז.
המשמעות היא שהטבות המס לא יצרו זרימה משמעותית מהמרכז לפריפריה, אלא בעיקר תחרות פנימית בין יישובים שכבר נהנים מהטבה. בהתאם לכך גם לא נרשם צמצום במספר העוזבים את היישובים המוטבים, ואף נצפתה עלייה מתונה בהגירה החוצה.
אובדן ההכנסות המצטבר של המדינה בין 2016 ל-2019 נאמד בכ-1.86 מיליארד שקל. מספר התושבים מאוכלוסיית היעד שנוספו ליישובים המוטבים החדשים הוערך בכ-5,500 בלבד.
מאחר שהטבות המס ניתנות הן לתושבים ותיקים והן למהגרים חדשים, ורק חלק קטן מהאוכלוסייה השתנה בפועל, רוב העלות התקציבית שיקפה הטבות לתושבים קיימים ולא עלות ישירה של משיכת אוכלוסייה חדשה.
המחקר מצביע גם על כך שהרחבת מספר היישובים המוטבים מ-196 ל-517 הפחיתה את האפקטיביות של ההטבה לכל יישוב. ביישובים שקיבלו שיעורי הטבה גבוהים במיוחד, ההשפעה על היקף ההגירה הייתה דווקא נמוכה יותר. הסבר אפשרי הוא שההטבה לבדה אינה מפצה על חסמים אחרים כמו תעסוקה, תשתיות וחינוך.
בבנק ישראל מסכמים כי המדיניות הצליחה למשוך משקי בית אמידים, אך בעלות תקציבית גבוהה ובעיקר על חשבון יישובים מוטבים אחרים. החוקרים ממליצים לבחון עיצוב ממוקד יותר של ההטבות, ולהשוות את יעילותן לכלי מדיניות חלופיים כמו השקעה ישירה בתשתיות, חינוך ותעסוקה.