1. מלחמת התשה בשוק העלייה
הם הגיעו ללא התרעה ביום חם אחד בקיץ האחרון, בהתחלה עשרות ואז מאות. הם התיישבו בסמטה המחברת בין רחוב צ'לנוב לבין רחוב העלייה בצמוד לשוק הסיטונאי הנטוש, והסוחרים על האופניים החשמליים עבדו בלי הפוגה כדי לספק את צורכיהם. הסוחרים דחסו לכיסיהם את ההרואין והקריסטל והנייס גאי והאופיאטים שהם מסליקים מאחורי שיחים ובתוך קירות באזור, דהרו אל הסמטה וממנה לאורך כל שעות היממה, והמכורים הזריקו, שאפו, עישנו ובלעו את עצמם לדעת.
"אלו היו האנשים הכי שבורים שיצא לי לראות", הוא מספר. "אנשים מקופלים ששוכבים על הרצפה כמו גופות. זה לא משהו שקל לראות גם לטיפוסים עם עור עבה. הם היו קונים וצורכים ואז הם נשארים פה - מה שאומר לילות שלמים של צרחות ומכות ודברים נשברים".
קופרשמידט אומר שמבנה השוק שנטוש מאז 1981 תמיד היה מטרד, אבל שמאז תחילת הבנייה של מתחם המגורים העצום הצמוד אליו ("הדבר הזה שהם קוראים לו פלורנטין וילג'", הוא מגחך), השביל שחיבר בין הרחובות הוצר והוסתר. לאחר שהמשטרה פירקה כמה תחנות סמים ברחוב שביל עכו מעט צפונה מכאן, המכורים שנפוצו לכל עבר חיפשו לעצמם מקום חדש. השביל המוסתר שמתחת למרפסת של קופרשמידט נתפס בעיניהם כפיסת נדל"ן מושלמת.
בימים הראשונים הוא היה מתקשר למשטרה כמה פעמים ביום. "לשוטרים היה לוקח הרבה זמן להגיע, אבל כשהם כבר באו, הם היו מכריזים שהעניין לא באחריותם, אומרים לי להתקשר לעירייה ונעלמים כלעומת שבאו", הוא נזכר. "האנשים של מוקד 106 דווקא הגיעו מהר, אמרו לכולם להתפזר, אבל ברגע שהם נכנסו לניידת שלהם, כל הנרקומנים והסוחרים היו חוזרים תוך דקות. הפקחים אמרו לי שהם ימשיכו להגיע עד שלנרקומנים יימאס, אבל זה נהיה מתיש ונמאס לי. ביקשתי מהם פשוט להשאיר במקום ניידת. כשזה לא קרה, הבנתי שאני צריך לפעול אחרת".
כשקופרשמידט לא יכול היה לשאת יותר את הרעש, האלימות והלכלוך ונואש לחלוטין מהתנהלות המשטרה והעירייה, הוא החליט לקחת את העניינים לידיים. הוא פתח עמוד פייסבוק בשם "תחנת סמים בשוק העלייה", הציב במרפסת מצלמת רשת שתיעדה בזמן אמת את מה שהתרחש מתחת לחלון, וכמובן שלא שכח לתייג את הרשויות.
השידורים, שזכו לסיקור בעיתונות הכתובה ובתוכנית "הצינור", חשפו את האימפוטנציה המוחלטת של הטיפול המשטרתי והמוניציפלי במצב והעמידו את שני הגופים במבוכה. העובדה שכל זה קרה זמן קצר לפני הבחירות לרשויות המקומיות ודאי לא הזיקה, משום שזמן קצר לאחר מכן החליטה העירייה להעמיד באופן קבוע ניידת עם פקחים בכניסה לשוק. ואכן, הנוכחות הקבועה של אנשים במדים גרמה למכורים ולסוחרים לעזוב למקום אחר. "החשש שלי היה שמיד אחרי הבחירות הפקחים ייעלמו, אבל הם נשארו שבועיים־שלושה אחריהן", מספר קופרשמידט. "נכון לעכשיו, האזור נקי יחסית".
מה גרם למכורים להגיע פתאום בהמוניהם אל השוק הסיטונאי הנטוש? בגדול, הצטברות של כמה לחצים סביבתיים. אזור התחנה המרכזית המוזנח אומנם תמיד משך אליו את האנשים האומללים ביותר שהחברה הישראלית הצליחה להוציא מתוכה, אבל הסטגנציה ארוכת השנים של האזור הכניסה סדר למה שמתבונן מבחוץ עשוי היה לראות ככאוס מוחלט. דרום תל-אביב בכלל ושכונת נווה שאנן בפרט הוגדרו באופן לא רשמי כחצר האחורית של העיר, והעירייה והמשטרה הקפידו שלא לתת לאפלה ולחרפה לפרוץ מהן אל העיר עצמה. ההסדר הלא כתוב איפשר למכורים, לסוחרים, לזונות, לעובדים הזרים ולמבקשי המקלט ליהנות מהאוטונומיות שלהם, ואילו המגע היומיומי שלהם עם התל-אביבים ששוטרים אוהבים לכנות "נורמטיביים", היה מווסת. הסטטוס-קוו חי לו בשלווה.
2. הנדידה הגדולה מערבה
אלא ששום דבר לא נמשך לנצח. לא הרחק מהרחובות הקשים של דרום העיר, במשרדים ממוזגים שמשקיפים עליהם מלמעלה ומגמדים את הנפשות התועות בהם לכדי נמלים זעירות, תכננה תל-אביב העשירה את כיבושו מחדש של הדרום. העלייה הבלתי נסבלת במחירי הדיור במרכז העיר ואפילו בשכונות זולות לשעבר כמו פלורנטין, הפכו את דרום תל-אביב ליעד הנדל"ני הלוהט ביותר בישראל.
הנדידה הגדולה של המכורים מהשוליים הלא ממש בנויים של העיר אל תוך העיר עצמה החלה כבר לפני כמה שנים. המתחם הראשון שנפל שדוד מתחת לגלגלי הג'נטריפיקציה היה זה שהתקיים במשך שנים לצד הכביש המהיר של דרך חיל השריון. מתחת למחסה שסיפק הבטון הכעור של גשר ההגנה - המחבר בין שכונת נווה שאנן לבין שכונת התקווה - התקיים במשך שנים יקום מקביל. מכורים מכל רחבי הארץ היו מגיעים למתחם הזרוע מזרנים ישנים, חלקי מתכת ובני אדם במצב פיזי איום ומצב תודעתי פריך, וצרכו את סמיהם באין מפריע. לרשויות זה התאים פיקס משום שהזומבים האנושיים היו מוסתרים למדי מהעין, אבל כשהתלונות החלו להצטבר בעקבות העלייה בפופולריות של תחנת ההגנה, העירייה והמשטרה נאלצו לפעול.
לחץ ההמון, הממון והכוח הפוליטי הגדול החל לשנות את האזור במהירות. האפריקאים אומנם עדיין ממלאים בהמוניהם את הרחובות שסביב מדרחוב נווה שאנן האומלל, אבל הבניין ברחוב פין נהרס כבר ב־2015, רציפי התחנה המרכזית הישנה הפכו למגרש חניה ולגן משחקים, כוכים קטנים ומטונפים נאטמו, והמכורים נדחקו לדרום. שביל עכו הזנוח שעדיין פועלים בו כמה מוסכים, הפך למוקד החדש. העזובה, והימצאותם של לא מעט מבנים נטושים, הפיחו בו חיים חדשים, והטחב העירוני הצמיח מתוכו תחנות סמים שנבטו בו כמו פטריות רעילות. רחוב הגדוד העברי המקביל אליו קיבל גם הוא את חלקו, ובמקביל, המכורים - שהם בדרך כלל גם חסרי בית - לא פסחו על החצרות ועל חדרי המדרגות של הבניינים ברחובות שמסביב.
3. מדרג האומללות
אף אחד לא יודע בדיוק כמה מכורים לסמים משוטטים באופן קבוע בדרום תל-אביב. יואב בן ארצי, שמנהל זה עשור את היחידה האחראית על התמכרויות ועל דרי רחוב בעיריית תל-אביב, אומר שהוא לא סבור שיש עלייה במספר המכורים בעיר, אבל מאשר שבניגוד לעבר, הם כבר הרבה פחות מתוחמים לאזורים מסוימים.
העירייה, אומר בן ארצי, יודעת על עשרות מכורים שמתגוררים בעיר בצורות כאלו ואחרות, אבל מדגיש שרבים אחרים, עשרות רבות או מאות, מגיעים מדי יום לאזור ממקומות אחרים בארץ, צורכים בו את הסמים שלהם ולעיתים סוחרים בהם. קציני משטרה מדגישים במיוחד את ההשפעה ההרסנית לדעתם של התחנה לחלוקת מתאדון שממוקמת ליד התחנה המרכזית הישנה. לדבריהם, מכורים מגיעים לאזור כדי לצרוך בתחנה את תחליף הסם, ורבים אף סוחרים בו בתמורה לכסף או לסמים אחרים. עד שהתחנה לא תעבור לאזור מבודד שאינו נמצא בלב השטח הבנוי, הם טוענים, יהיה קשה מאוד להילחם בממדי התופעה.
בעיית המכורים בדרום תל-אביב לא זוכה לעניין רב. על אף שיש להניח שרוב תושבי דרום העיר יאמרו שזו הבעיה העיקרית שמעיקה על שגרת חייהם באזור, לא תצליח למצוא אף פוליטיקאי מימין או משמאל שהקדיש לנושא את זמנו ומרצו. הרבה יותר קל להם לדבר על הטרגדיה של תושבי דרום תל-אביב בהקשר של מבקשי המקלט האפריקאים.
את סבלם של המכורים אי אפשר לפספס, אבל גם הנזק שהם משיתים על הסביבה אינו דבר של מה בכך. לא רק שתושבי האזור וילדיהם מורגלים כבר במראה של מכורים שמזריקים לעצמם לאור יום, שוכבים מעולפים במרכז הרחוב ולעיתים אף מתים בו, אלא שהמעורבים בעסקאות הסמים כבר אינם טורחים להסוות את פעילותם.
כך למשל יכול כל מי שמגיע לשוליים הדרומיים של גינת לוינסקי - אזור חשוף לחלוטין שצמוד לבית ספר, לגינות ילדים ולתחנות אוטובוס - להתרשם מהסחר השוקק המתרחש בו לכל אורך היממה. אם המשטרה הייתה חושבת שנכון להציב שם דרך קבע שוטרים במדים, יש להניח שהמפגע היה נעלם, אולם אין לה תוכניות כאלו ועוד נגיע לסיבות לכך בהמשך. בינתיים, המצב הנוכחי מביא גם לגאות בפשע שנועד לתחזק את ההתמכרות: ממעשי שוד, דרך פריצות לכלי רכב ולדירות ועד התנחלות בכניסות לבניינים וחדרי מדרגות והפיכתם למקומות מגורים מאולתרים שהם גם בתי שימוש בעת הצורך.
בן ארצי מעריך ששיעור הגברים בין המכורים עומד על 60%-70% ואומר שמצבן של הנשים המרכיבות את אוכלוסיית המכורים קשה במיוחד משום שרובן עוסקות גם בזנות. הוא מספר שעל-פי נתוני העירייה, כ־54% מהמכורים בעיר הם יוצאי חבר המדינות, אולם מדגיש כי נתון זה נמצא בירידה ולפני חמש־שש שנים הוא עמד על כ־70%. כ־5% מהמכורים ערבים וכאחוז הם ממוצא אתיופי.
4. החומרים הכי קטלניים
בעוד שלפני כמה שנים, כשהיו מדברים על מכורים לסמים, התכוונו בעיקר למכורים להירואין, בן ארצי אומר שכיום המכור הטיפוסי משתמש בכל סוג סם שהוא יכול להניח עליו את ידיו. כל מי שמכיר את המצב בשטח מדבר בתיעוב על עליית השימוש בקנבינואידים סינתטיים זולים הידועים כסמי פיצוציות ועל ההשפעה ההרסנית של השימוש בהם, אולם כולם מסכימים כי הם לא כל הסיפור.
"פעם, אם אנשים היו מטבעם יותר מדוכאים, היינו רואים אותם משתמשים יותר בחומרים מרימים כמו קוקאין ואנשים יותר פעילים היו משתמשים בחומרים מנמיכים כמו הירואין. היום הם משתמשים בכל מה שקיים ונגיש. אין סלקציה", אומר בן ארצי.
ד"ר גלית ארטום, שמטפלת בלא מעט מכורים במרפאה שלה בשכונת פלורנטין, אומרת שהסמים הנפוצים ביותר שבהם היא נתקלת הם למעשה תרופות מרשם. הפופולריות ביניהן הם אופיאטים למיניהם, אבל בנוסף להם היא מספרת גם על לא מעט שימוש לרעה בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה ובממריצים כמו ריטלין ודומיו, והצריכה הקבועה של הנייס גאי ש"כבר הרבה זמן הולך מאוד חזק". בנוסף, היא אומרת שבשנה האחרונה היא מזהה שימוש גובר בסמי מסיבות כמו מתאמפטמינים ו־GHB (שמכונה גם "סם האונס").
ד"ר רוני ברקוביץ' שעומד בראש היחידה לפשיעה פרמצבטית במשרד הבריאות מדווח על ירידה בתפיסות של סמי פיצוציות ובמקביל על עלייה משמעותית בסחר ובשימוש בתרופות מרשם. "זה לא שאין היום נייס גאי. בהחלט יש, אבל אנחנו מזהים שינוי במגמה", אומר ברקוביץ'. "המכורים רואים שההשפעה של תרופות המרשם מאוד חזקה ושהזמינות גבוהה. אנחנו רואים שהם קונים בשוק השחור או מזייפים מרשמים, ואז מקבלים כדורי ריטלין שהם מסניפים או כדורי אוקסיקונטין שהם בולעים, או את הדבר הכי קטלני - מדבקות פנטניל - שהן פי מאה יותר חזקות ממורפיום.
מכיוון שקיימת הסכמה רחבה על כך שבני אדם עם נטייה להתמכרות תמיד היו ותמיד יהיו, הגישה המובילה ברפואה בעשורים האחרונים היא לא חיסול התופעה אלא צמצום הסיכון הנובע מההתמכרות. כחלק מהגישה הזאת, ניתן לראות מיזמים כמו חלוקת מזרקים נקיים למכורים כדי שלא יעבירו מחלות זיהומיות ואיידס, מתן בדיקות רפואיות בחינם והגברת ההסברה.
פיטורן של רכזות פרויקט יזה"ר - המפעיל תחנות בחמש ערים ומספק שירותים מסוג זה למכורים, לנשים בזנות ולדרי רחוב - מאיים לדרדר את המצב ברחובות אפילו יותר (משרד הבריאות מסר כי הוא מוביל הידברות עם המשרד לביטחון פנים לקידום פתרון שיספק תקציב לפרויקט, "ואנו מקווים שבקרוב יוכלו שני המשרדים לאפשר את המשך הפעלת המרכז בתל-אביב"). משרד הבריאות מפעיל 13 מרכזים לטיפול תרופתי ממושך עבור מכורים לאופיאטים למיניהם וב־2017 טופלו במסגרתם 4,066 איש. במקביל, מפעיל המרכז "אישפוזיות" - מסגרות גמילה מחומרים פסיכואקטיבים שמשמשות בעיקר מכורים מהזן שנהוג לכנות נרקומנים.
על-פי נתוני המשרד, בשנת 2017 טופלו במסגרתן 2,502 איש (84.5% גברים ו־15.5% נשים) ונקבע כי 56.3% מהם סיימו את הטיפול בהצלחה. במשרד התעלמו מהשאלה כיצד מוגדרת הצלחה טיפולית, איך מודדים אותה והאם מתבצע מעקב אחר המכורים המסיימים את הטיפול.
5. תחנות סמים פועלות בגלוי
אחרי שקראתם על השפעת הג'נטיריפיקציה ופעולות המשטרה על פיזור המכורים, חלק מכם בוודאי חושב שהפשיטה המתוקשרת על תחנת הסמים הגדולה שפעלה בשביל עכו הייתה טעות משום שהיא הפיצה את המכורים לכל עבר. חלק אחר סבור שההחלטה הייתה נכונה ושיש לטפל על-פי הסדר בכל מוקד של פשע. אלא שהדיון הזה אינו רלוונטי משום שאם יש משהו שהמשטרה לא מסוגלת לעשות בדרום תל-אביב זה לשמר את ההישגים שלה. וכך, זמן קצר לאחר שהבחורים בכחול הכריזו בגאווה על טיהור המתחם הידוע לשמצה, אותה תחנת סמים שנסגרה נפתחה מחדש ומאז היא פועלת בגלוי במהלך כל שעות היממה.
מצריף קטן עשוי פח גלי שאני מכיר מדיווחי החדשות על חיסול המתחם, נשמעים קולות. אין לדעת כמה מתים מהלכים נמצאים בפנים, אבל בכל פעם שהדלת שלו מוסטת ואחד מהם מגיח ממנו החוצה אל הרחוב, מגיע איתו גם גל ריח: תערובת של שתן, צואה ועשן מצחין של נייס גאי.
אנחנו עוצרים ליד יחיא, שנראה אומלל יותר מכל מי שסביבו. הוא בן 60 ומשהו, מרותק לכיסא גלגלים, לבוש במעיל גדול מכפי מידותיו ונודף ממנו ריח עז של שתן. פיו כמעט נטול שיניים ועשרות זבובים רוחשים סביב כתמי הדם הגדולים שעל גרביו. אין לו נעליים והוא אומר שהוא רעב, אבל שהוא לא מצליח לעכל כמעט שום מזון. טוסט גבינה, הוא רומז, דווקא יכול לבוא לו יופי.
בן ארצי שואל את יחיא אם הוא רוצה להתפנות לבית החולים, אך הוא מסרב. בן ארצי מסביר שיחיא נופל בין הכיסאות: המדינה לא מכירה בו כחולה סיעודי, ולאחר שהוא מגיע לבית החולים, הוא משוחרר ממנו עד מהרה, כשהצוות הרפואי מבין שהוא בקריז. מצבו לא מאפשר למרכז הגמילה בקריית שלמה לקלוט אותו, מה שמשאיר אותו ברחוב. רבע שעה לאחר מכן, כשאנחנו הולכים לבית קפה סמוך כדי לקנות ליחיא טוסט גבינה, אנחנו חולפים על פני המכור שבן ארצי מכיר. הוא עדיין על ברכיו ומבטו החלול עדיין נעוץ בהשתקפותו.
בעוד שבמבט שטחי, ניתן להתרשם מכך שהאומללים במעגל ההישרדות האכזרי של הרחוב משילים מעצמם זה אחר זה את רוב הקודים שמאפיינים התנהגות אנושית בחברה, מבט בוחן יותר מראה שלא תמיד זה כך. נושא המעמד למשל, והאמצעים להציג אותו באמצעות סמלים שבתוך קבוצת ההתייחסות יש להם משמעות פנימית, נוכחים כמו בכל מקום.
כך למשל אפשר לזהות בקלות את סוחרי הסמים הפעלתניים שרוחשים בגינת לוינסקי ובסביבתה, ולהבדיל בקלות בינם לבין המכורים שנזקקים למרכולתם. לא רק בגלל שמצבם הגופני של הסוחרים טוב בהרבה מאלו של המכורים דרי הרחוב, אלא בעיקר באמצעות כלי התחבורה שלהם - אופניים חשמליים בעלי צמיגי בלון רחבים. בעוד שעצם השימוש בכלי הרכב הדו-גלגלי מאפשר לסוחרים להתנייד במהירות מעסקה לעסקה ונותן להם סיכוי טוב יותר לחמוק מהמשטרה במידת הצורך, צמיגי הבלון הם סמל סטטוס. אם תרצו, הם הגרסה הדרום תל-אביבית לכיסויי גלגלים מוזהבים שתראו בסרטים על סוחרי סמים בלוס אנג'לס.
"ברגע שיש סמים, המכורים לא רואים אותנו ממטר", מסביר בן ארצי. "אנחנו שקופים בעיניהם. אנחנו נגיע פעם אחר פעם אחר פעם וכל עוד יש מצאי גבוה של סמים, זה יימשך ככה. המשטרה שונאת אותי על זה שאני אומר את זה, אבל לא אכפת לי לומר את זה שוב כי זה מה שאני חושב: אם יש פעילות משמעותית ורציפה של אכיפה, זה אומר שיש ברחובות פחות סמים ואז היכולת שלנו להפנות אנשים לגמילה היא הרבה יותר גבוהה. זה לא המצב, לצערי".
6. בין ביטחון לתחושת ביטחון
בעוד שתושבי דרום תל-אביב מיואשים מכישלון הטיפול של הרשויות במגיפת המכורים באזור, עיקר החצים מופנים כלפי המשטרה. כולם מבינים שלא השוטרים הם אלו שאמורים לטפל במכורים, אולם הכישלון המתמשך שלהם בהורדת היקף הסחר באזור וצמצום כמות הסמים הזמינה למכורים, אינו מאפשר לרשויות האחרות להיות אפקטיביות במאמציהן להפעיל את המעטפת הטיפולית.
אי אפשר לטעון שהמשטרה אינה משקיעה משאבים במלחמה בסחר הסמים באזור. להיפך. היא פועלת בכל הכוח. עם זאת, ממעקב ארוך טווח על פעילותה באזור ניתן לקבוע שלמאמציה המרובים אין השפעה על השטח. פעולה בסביבה מורכבת שבה "ניצחון" קשה להגדרה ולמדידה, דוחפת ארגונים היררכיים גדולים לאימוץ שיטות שמקדשות מספרים. במלחמת וייטנאם שהתאפיינה בלוחמת גרילה שבה לא ניתן היה להציג לראווה הישגים כמו כיבוש שטחים, אימץ הצבא האמריקאי את שיטת "ספירת הגופות". אם לאחר היתקלות בין החיילים האמריקאים ללוחמי הויאטקונג היו לאויב יותר נפגעים, המפקדים הכריזו על ניצחון, טפחו לעצמם על השכם והמשיכו הלאה. כולנו יודעים איך זה נגמר.
בדרום תל-אביב, בהיעדר מדדים "קשים" שמעידים על טיהור השטח מסוחרי סמים, הגישה דומה. וכך, המשטרה מציגה בגאווה מידע מחמיא על סגירת תחנות סמים ועל הרשעות. על-פי נתוני תחנת שר"ת, במהלך השנתיים האחרונות חוסלו 45 דירות באזור שמהן נעשה סחר בסמים ורק בשנה האחרונה נסגרו 31 תחנות סמים שפעלו במרחב הציבורי ו-68 כוכים שבהם התבצע שימוש בסמים נאטמו או נהרסו. במקביל, אומרים השוטרים כי בשנה החולפת נרשמה עלייה של עשרות אחוזים במספר ההרשעות של סוחרים שנעצרו במרחב פעולתה של התחנה.
במשטרה מתלוננים כבר שנים על רחמנות היתר של מערכת המשפט. טוענים שם שסוחרים שנתפסים על חם משוחררים חזרה לרחובות יום או יומיים לאחר מעצרם, שנאשמים נעצרים עד תום ההליכים רק אחרי שמוגשים נגדם שלושה או יותר כתבי אישום, ושבסופו של ההליך, גם עונשי המאסר המושתים עליהם קלים למדי. לאור זאת, בשנה האחרונה הורידה המשטרה את כמות הפעילות, אבל העלתה את מה שהיא מכנה איכות: כתבי אישום שמביאים למעצרים עד תום ההליכים.
כשאני שואל את שרעבי מדוע המשטרה לא פועלת בצורה גלויה ופשוט מציבה שוטרים במקומות ציבוריים שבהם מתבצע סחר בסמים על מנת לחסל את התופעה באותו אזור ולהקנות תחושת ביטחון לאזרחים, הוא אומר שאין לו את המשאבים לכך. "עיקר מעייניי ועיקר עיסוקי זה ביטחון ויש הבדל בין ביטחון לבין תחושת ביטחון. אנחנו משקיעים המון ברמת הביטחון. ברמת תחושת הביטחון, אולי אתה פחות רואה את זה, אבל אני יכול להגיד לך שיש פה סיירים רגליים ורכובים, ואופנוענים ואנשי מג"ב שמסתובבים פה 24/7.
"את המעצרים אתם לא רואים ואת התפוקות אתם פחות רואים, אבל כל ניידת אפשרית נשפכת לשטח. נכון, לא תמיד רואים את השוטר הכחול, אבל אנחנו כל הזמן בשטח. כשאני לוחץ פה, אז אני מקבל גם תלונות מלב תל-אביב, כי הם עוברים לשם. אני לא מכוון לנרקומנים, שיהיה ברור. נרקומן, לא שווה לעצור אותו. אני סתם מתיש אותו אם אני מציק לו ומעלה אותו לניידת. אין טעם. אני רוצה את הסוחרים".
7. חמלה כמשאב מתכלה
אז מה צופן העתיד לשכונות דרום תל-אביב? באיזו מציאות תיתקל בשנים הקרובות האוכלוסייה החדשה שמציפה במהירות את האזור הנגוע בסחר ובשימוש בסמים? האם הרשויות הישנות ישנו גישה ויפעלו באופן שונה מזה שבו הן פועלות בעשרות השנים האחרונות? לאן תדחוק הג'נטריפיקציה המואצת את הסוחרים והמכורים ומי אלו שיסבלו מנוכחותם בשלב הבא?
"לרוב הם עסוקים בחייהם האומללים עם מחט בזרוע או באנג מאולתר, אבל אתה גם מוצא אותם לפעמים ממש בתוך חדר המדרגות שלך ולא חסרים אנשים שהגיעו אל השכונה ועזבו אותה בגלל הדברים האלה. יצא לי לשמוע את זה מהרבה חבר'ה צעירים, כאלה שעיריית תל-אביב חולמת שיבואו להציל את נווה שאנן מהגורל שהעירייה והממשלות לדורותיהן הפילו עליה. אף אחד לא צריך לספוג אנשים מכורים בחיי היומיום שלו".
רבינובסקי סבור שחמלה היא משאב מתכלה. "אני רואה את זה מזה שאני מנהל את קבוצת הפייסבוק של תושבי נווה שאנן. אצל אנשים מסוימים כבר אין חמלה. הם אומרים ‘שימותו, העיקר שלא יהיו אצלי מתחת לבית'. הסבלנות של האנשים פוקעת ואם הלחץ על תושבי השכונה ייגבר והעירייה, משרד הבריאות והמשטרה לא יספקו פתרונות, אני מפחד שיהיו אנשים שיפנו כלפי המכורים המסכנים האלו אלימות. נראה לי ממש לא מופרך שיהיו כאלו שירצו לפגוע בהם".
הוא סבור כי באזור יחול שינוי משמעותי רק אם שיעור ניכר מקוני הדירות החדשות באמת יעברו לדירות שלהם במקום להשכיר אותן. "יצא לי לא מזמן לראות שבלובי של בניין חדש לגמרי ברחוב חזנוביץ' - שהיזמים שלו משווקים אותו כ'שתי דקות מהלב הפועם של תל-אביב' - התנחל נרקומן עם כל הדברים שלו. אני מדבר איתך על בניין שהדירות בו עולות 2.5 מיליון שקל. אנשים שהולכים לעבור לשם ושמכרו להם את הפנטזיה הזאת יקבלו את השוק של החיים שלהם כשהם יגיעו לאזור ויצטרכו לעבוד קשה כדי לגרש משם את הנרקומנים לפינה אחרת.
"אולי כשיסיימו את הפרויקט הגדול הזה, שאומנם נקרא ‘פלורנטין וילג'', אבל נמצא למעשה בלב נווה שאנן, העירייה תעשה משהו. אבל אני מניח שזה יהיה בעצם טאטוא של המסכנים האלו לפינה אחרת, יותר עלובה וחשוכה. אני מנחש שזה יהיה לאזור של גבעת הרצל או לשוקן".
סנ"צ שרעבי מביע אופטימיות זהירה לגבי עתיד האזור. ככל שהבניינים החדשים יתרבו, ככל שהאוכלוסייה החדשה תשתלט על האזור וככל שייראו יותר בעין הדברים שהוא מכנה "סמלי משילות" וכוללים כבישים צבועים היטב וניקיון, הוא משוכנע שהמצב ישתפר. עם זאת, הוא מזהיר שכל עוד פועל באזור מרכז חלוקת המתאדון, המכורים ימשיכו להגיע לאזור. "המקום הזה לא צריך להיות במרכז אוכלוסין ומי שמתכחש לכך מספר סיפורים", הוא פוסק.
כשבן ארצי נדרש לחיזוי העתיד הקרוב הוא אומר שהוא מחלק את האוכלוסייה החדשה שמגיעה לשכונה לשני סוגים - אחת חומלת ואחת מלינה. "האוכלוסייה המלינה נמצאת בפרונט ואני לגמרי יכול להבין את זה. אני לא שופט אותם. הבעיה הזאת לא תיעלם. מה שכן, ייתכן מאוד שהתופעה הזאת תחצה את איילון לשכונות היותר קשות כמו התקווה, עזרא והארגזים. ייתכן שהיא גם תעבור לדרום ואני כבר רואה זליגה לאזור של צומת חולון שבו קיים בעיקר בסופי שבוע מתחם זנות גדול. בזמן האחרון אני רואה גם נדידה לאזור הצומת של פנחס לבון והרצל בדרום, ומה שאני בעצם אומר זה שאנחנו צריכים להיערך למצב שבו התופעה מתרחבת. ככל שהבנייה תהיה יותר מסיבית וייכנסו לשכונות הללו יותר ויותר אנשים, נראה את זה קורה".
"העירייה והמשטרה לא באמת מנסות לפתור את הבעיה הזאת אלא מכבות שריפות ומעבירות את הנרקומנים ממקום למקום", מאשים קופרשמידט. "אני לא מרגיש שהם רוצים לעשות פה פעולה אמיתית אלא עובדים מתלונה לתלונה. בעיקר רוצים שהם יישארו באזור שלנו ולא יתפזרו. מבחינתם, ממילא השכונה שבורה. אבל מה שלא מבינים שם זה שגרים בשכונה הזאת כבר עכשיו הרבה ילדים, זרים וישראלים. הם לא אמורים לראות סחר והזרקות והתעלפויות מול העיניים. זה מזעזע בעיניי".
אז מה יהיה?
"לדעתי, העירייה תתחיל לפעול רק כשהאוכלוסייה החדשה שקונה דירות ב־2 מיליון שקל תבוא הנה. כשיגיעו לפה אנשים יותר חזקים שמודעים לזכויות שלהם ויודעים להפעיל לחץ, אני מניח שהנרקומנים כבר לא יהיו עימנו. הם יעברו למקום אחר שבו גרים אנשים מסכנים יותר עם פחות כסף".
הכתבה פורסמה לראשונה באתר גלובס