צפיפות היא לא בעיה, היא הזדמנות: כך מתכננים ערים שעובדות גם במשבר

המלחמה והאיום על מרכזי ערים מחדדים שאלה ישנה בתכנון העירוני הישראלי: איך בונים ערים צפופות שמתפקדות היטב בשגרה, אבל גם מסוגלות לעמוד במצבי חירום. בעולם שבו מחסור בקרקע, הקמת מערכת מטרו והתחדשות עירונית מכתיבים בנייה לגובה, השאלה כבר לא האם לצופף, אלא איך.

אדריכלית עדי אסיף, שותפה במשרד גוטמן אסיף, טוענת שצפיפות היא ערך שצריך לשאוף אליו, לא בעיה שצריך לפתור. "הרבה אזורים בארץ סובלים מדלילות וממרחבים חד-גוניים, אזורים שעובדים בהם בלבד או ישנים בהם בלבד", היא אומרת. "המקומות שאנחנו נהנים להיות בהם הם בדרך כלל מקומות עם ריבוי פעילויות ועירוב שימושים".

לדבריה, בכל תוכנית התחדשות עירונית שהמשרד מקדם, לצד הגדלת מספר יחידות הדיור, מושקעת עבודה בשיפור המרחב הציבורי: שילוב פונקציות ציבוריות במבנים, תוספת שטחי קרקע פתוחים ושדרוג תחבורה ציבורית. כדוגמה היא מציינת תוכנית לאורך רחוב כצנלסון בגבעתיים, שכוללת הקצאה לשני בתי ספר חדשים ולפארק ליניארי שלא קיים היום. "בעיר צפופה כמו גבעתיים, זו תוספת של ממש", היא אומרת.

אסיף מוסיפה כי תהליך התכנון מתחיל בהיכרות עמוקה עם הסיטואציה המרחבית, ממשיך בהגדרת עקרונות של קישוריות ורצף ציבורי, ורק לאחר מכן נכנסים בעלי העניין השונים כדי להגיע לתוצאה מוסכמת.

את התמונה משלים שותפה, האדריכל יהושע גוטמן, שמדגיש כי ליבת ההתחדשות העירונית אינה הגובה אלא איכות המרחב הציבורי. "לא משנה אם זה מגדל של 20 קומות או 40 קומות, מה שקובע הוא קומת הקרקע, המרחב הציבורי האמיתי", הוא אומר. "אנחנו מתחילים תמיד מהשלד הציבורי, מהמעברים, מהכיכרות, מהגינות, ורק אחר כך בודקים את הבינוי".

גוטמן מביא כדוגמה תוכנית ברחוב דב הוז בחולון, סמוך לתחנת מטרו עתידית, שכוללת פארק עירוני, חזית מסחרית וכניסות לשכונה ולמטרו. בית ספר שתוכנן שם יושב מעל רחוב מסחרי, כשהטופוגרפיה מאפשרת כניסות ישירות אליו. בתוכנית נוספת באזור רבי עקיבא בחולון, בתוך אזור תעשייה שהפך לשכונת מגורים, שומרו מפעל קרח ומבנה מסור והוסבו למבני ציבור. "השימור יצר קנה מידה אנושי בין המגדלים והכניס עומק ואופי למרחב", אומר גוטמן.