בעולם האמיתי משתנים מגיבים באופן לא-לינארי, בייחוד במצבים קיצוניים. מודלים רבים נשענים על ההנחה שהעבר חוזר על עצמו, אלא ש"ברבורים שחורים", מעצם הגדרתם, חורגים מהניסיון הרגיל ומפריכים את ההנחות המסורתיות
שנה אחרי שקריסת ליהמן ברדרס שיגרה את שוקי ההון למשבר, השאלה מהיכן יגיע ההלם העולמי הבא - והאם ניתן לחזות אותו ולהיערך לקראתו - מעולם לא היתה בוערת ומטרידה יותר.
מה שהופך את הנושא הזה לקשה במיוחד הוא העובדה שרבים מהאירועים שהיו מספיק קטסטרופליים כדי לחולל משבר רציני - אותם "ברבורים שחורים" כפי שמגדיר אותם הסוחר והסופר נסים טאלב - אינם מתרחשים בתחום הפיננסי הטהור.
מעדיפים להדחיק
כדי לחזות מה יהיה ההלם הגלובלי הבא, אנחנו צריכים להיות מסוגלים להגיע לתחזיות על גיאופוליטיקה, מלחמות, טרור, מזג אוויר קיצוני, רעידות אדמה ומגיפות.
בספרם על "סיכון הזנב העבה" - עוד מונח להתרחשויות בלתי צפויות - כותבים איאן ברמר ופרסטון קיט מחברת הייעוץ לסיכונים פוליטיים Eurasia Group, שאירועים כאלו מהווים בעיה יסודית בכל הנוגע ליכולת ניבוי מדויקת.
זנב עבה (Fat tail), הם כותבים, "מייצג סיכון של אירוע מיוחד, שייראה קטסטרופלי, שלא צפוי להתרחש, שקשה לנבא ושרבים מאיתנו פשוט מעדיפים להתעלם ממנו - עד שהוא מתרחש".
יש תיאוריות וראיות מצטברות לכך שחיזוי מדויק של אירועים קשים ונדירים הוא בלתי אפשרי מעצם הגדרתו. אך התיאוריות מציעות גם פתרון מעשי לצמצום הסיכון - אנליסטים בעלי כוח דמיון שיכתבו תסריטים מפורטים לקרים כאלה, תוך שהם אינם נצמדים למודלים מתמטיים של מציאות.
בעיות מפתח זהות
בכל מה שהאנליסטים מנסים לחזות - הכלכלה, מזג האוויר, התקדמות מגיפות, שינויים גיאופוליטיים - בעיות המפתח זהות. חיזוי מערכתי מחייב מודל שמתקרב למציאות. האם מודל כזה אפשרי?
מודלים רבים מניחים יחסים קוויים (לינאריים) בין משתנים, אך יש המון סיבות להאמין שבעולם האמיתי, משתנים מגיבים באופן לא-לינארי, תנודתי ומורכב יותר, בייחוד במצבים קיצוניים. מודלים גם נשענים על ההנחה שהעבר חוזר על עצמו, אך טאלב טוען ש"ברבורים שחורים", מעצם הגדרתם, חורגים מהניסיון הרגיל ומפריכים את ההנחות המסורתיות.
עוד ליקוי בסיסי במנגנון של מודלים רבים הוא שהם צריכים למצוא דרך לתפוס את ההתנהגות של אלמנט תנודתי וקשה לניבוי במיוחד - בני האדם. כלכלנים וחוקרי מדע המדינה הסתמכו תמיד על ההנחה שאנשים מתנהגים בדרך-כלל ברציונליות שניתן להופכה למודל לחיזוי.
ההנחה הזו נשברה לרסיסים במשבר העולמי הנוכחי שנמשך כבר יותר משנתיים. הגלובליזציה גרמה לכך שהניבוי צריך לקחת בחשבון אינטרקציות אנושיות מורכבות במידה מדהימה בין מיליוני או מיליארדי בני אדם. חיזוי של כל דבר, ממלחמות עד מזג האוויר, צריך גם לקחת בחשבון את העובדה שאנשים משפיעים יותר ויותר על הסביבה שלהם בדרכים עמוקות.
ראיות אמפיריות לגבי מידת הדיוק של תחזיות פוליטיות אינן מעודדות במיוחד, בלשון המעטה. הניסיון השאפתני ביותר לנתח את האפקטיביות של חזאים פוליטיים היה של הפסיכולוג פיליפ טטלוק, שחקר את מידת הדיוק של תחזיותיהם של 284 אנליסטים פוליטיים וכלכליים בתקופה של 20 שנה.
בסך הכל נבדקו 82,631 תחזיות. התוצאה הכללית של הסקר היתה שדעות המומחים לא השיגו ניבוי טוב יותר מאשר ניחושים רגילים. "חזאים רבים לא הצליחו לעקוף בתחזיותיהם שימפנזה מטאפורית שזורקת חיצים על לוח מטרה", כתב טטלוק במאמרו שפורסם בחודש שעבר.
אם כן, היכן זה משאיר את המשקיעים והעסקים? האם עלינו פשוט לקבל את העובדה שאנחנו חסרי אונים מול סיכונים בלתי ניתנים למדידה שאיננו יכולים לחזות - מה שברמר וקיט מכנים "הגישה של כולנו נידונים לכליה" לניהול סיכונים?
לעודד יצירתיות
לא בהכרח. אנליסטים רבים אומרים שתכנון תרחישים ומיפוי סיכונים מספק לכל הפחות פתרון חלקי. אולי אף פעם לא נוכל לנבא אירועים קיצוניים בביטחון כלשהו, אך משקיעים ומנהלים יכולים להיערך לעתיד באמצעות ניתוח התרחישים הגרועים ביותר האפשריים ומחשבה על מה שניתן לעשות מולם.
"ניתוח תרחישים הוא אמצעי מועיל במיוחד להבנה ופענוח במקרים של חוסר ודאות וסיכוני זנב עבה", אומרים ברמר וקיט. "המטרה העיקרית היא לעודד פיתרון בעיות יצירתי, ולחולל אצל מנהלים סיעור מוחות בכל הנוגע לחשיבה על התרחשויות שלא עולות על הדעת".
