"אני הולך לפוליטיקה כדי להשפיע". "באתי למילואים". "עתיד עם ישראל חשוב לי". "אני רוצה לעזור לחלשים". אלה, ועוד רבים אחרים, הם חלק מהטיעונים שהמועמדים לכנסת, חדשים ומכהנים, מספקים לציבור כדי להסביר מדוע הם נפרדים מקריירה מצליחה ורצים לבית המחוקקים. לעומת זאת, המועמדים אף פעם לא אומרים: "עשיתי חשבון, ועבורי זו הדרך הטובה ביותר להרוויח כסף". העניין הכספי כמעט תמיד נעלם ונעדר מהנרטיב הפוליטי, כנראה משום שבנורמות הקיימות במדינת ישראל, כל מה שקשור ל"פעילות ציבורית" לא מתחבר טוב עם הכסף שהפעיל לוקח לעצמו, אף שכולם יודעים שגם השיקולים הללו קיימים.
למעשה, פוליטיקאים בכלל וחברי כנסת בפרט הצליחו להטמיע לא רע את הרעיון שהם פועלים ועובדים יומם ולילה משיקולים אלטרואיסטיים. איך? דרך אחת היא לעולם לא לדבר על הכסף שהם עצמם מרוויחים, ודרך אחרת היא להבליט את ויתורם על הכנסה ועל הזדמנויות אחרות כדי לזכות בכבוד הרם של פעילות ציבורית למען הכלל — כך אנחנו שומעים כי "אנשים טובים לא רוצים ללכת לפוליטיקה", שכן הם יכולים להרוויח יותר בשוק הפרטי; או כאשר הם מבליטים את העובדה שהם "מסודרים" כלכלית, ולכן אין לחשוד שהם רצים לתפקיד הציבורי ממניעים כלכליים. פוליטיקאים יכולים לדבר על כסף רק אחרי הקנדציה הציבורית, אז הנורמות כבר מאפשרות להם "לעשות לביתם".
אלא שכל זה לא נכון. כשבוחנים לעומק את הקריירה של חבר הכנסת המצוי, מגלים שבחלק גדול מהמקרים ההכנסה השוטפת של הח"כ היא מאוד יפה, וכאשר מבצעים הערכה של תזרים המוזמנים האישי האמיתי שלו בטווח הארוך יותר, ביחס להזדמנויות התעסוקה האחרות שעומדות בפניו — מגלים שההכנסה אף יכולה להיות גבוהה ממש.
פי ארבעה מהשכר הממוצע במשק
נתחיל בשכר. נכון ל–1 בינואר 2019, שכר חברי הכנסת הוא 43,832 שקל בחודש, ברוטו — עלייה של כ–3% ביחס לשנה שעברה. שרים ויו"ר האופוזיציה מרוויחים יותר — 49,063 שקל; וראש הממשלה ויו"ר הכנסת מקבלים 54,550 שקל. הרבה מלים נכתבו, ובצדק, על העובדה שחברי הכנסת הם אלה שקובעים את השכר של עצמם, אבל הנתון החשוב כאן הוא שזהו שכר השווה לפי ארבעה מהשכר הממוצע במשק — יחס שהוא אחד הגבוהים שקיימים במדינות המערב. מסכנים הם לא.
השכר הזה הוא רק ההתחלה. עליו יש להוסיף רכב צמוד — חברי הכנסת יקבלו רכב חדש באפריל 2019 — ותנאים סוציאליים נדיבים. שרים נהנים גם מ–26 ימי חופשה בשנה, אלפי שקלים לכיסוי הוצאות, דירה (עבור מי שגר יותר מ–40 ק"מ מירושלים), רכב שרד ונהג אישי צמוד, לשכות (לעיתים גם בתל אביב וגם בירושלים), עוזרים ויועצים, ותנאי פנסיה מעולים.
בין אפריל 2015 לנובמבר 2018, למשל, חברת הכנסת ציפי ליבני, עד לאחרונה מהמחנה הציוני, טסה לחו"ל לא פחות מ–34 פעמים. חיליק בר, גם הוא מהמחנה הציוני, טס 29 פעמים; אחמד טיבי מהרשימה המשותפת נסע 25 פעמים; ויו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, טס 21 פעמים. זהו קצב נסיעות של בין עשר (לבני) לשש (לפיד) פעמים בשנה, סידור שוודאי שווה ערך לעשרות אלפי שקלים שהם היו מוציאים מדי שנה לו היו עוסקים במקצוע אחר, והיו צריכים לממן נסיעות מכיסם הפרטי.
עד כאן, בחישוב שמרני, נראה שהשכר ושווי ההטבות של חברי הכנסת מגיעים לכ–700 אלף שקל בשנה, לכל הפחות. אבל גם הסכום הזה עשוי להתגמד מול הסעיף הבא: הכספים שרבים מחברי הכנסת "יעשו לביתם", לאחר שיסיימו את הכהונה בכנסת וייפנו או יחזרו לסקטור הפרטי. כהונה בכנסת, השפעה על חוקים, השתתפות בוועדות ובעיקר הקשרים שחברי הכנסת יוצרים — כל אלה שווים זהב בסקטור הפרטי. לאחר הפרישה מהכנסת, רבים מהפוליטיקאים לשעבר פונים לפעילות של לוביזם, שתדלנות, גיוס לקוחות ושאר פעילויות שמבוססות על היכרות עם הכנסת ועם הממשלה, והסקטור הפרטי יודע לשלם להם עבור נכס כזה. מי שמגיע לכהונה עם השכלה משפטית, יזכה ללקוחות רבים. מי שהיה בוועדת הכספים או ועדת הכלכלה, יוכל לעסוק בשתדלנות עבור תאגידים עסקיים. אחרים יוכלו לנצל את המוניטין והפרופיל הציבורי שיצרו במהלך כהונתם כדי למצוא תפקיד ציבורי או פרטי בכיר, כזה שיהיה גבוה בכמה דרגות מזה שהיה להם לפני שנכנסו לכנסת.
"עבודה מלוכלכת" — ושכרה בצדה
כמה שווה לחבר כנסת תזרים מזומנים עודף שכזה, מעבר למה שהיה לו לפני כהונתו בכנסת וכנראה מעבר למה שהיה מצליח לייצר לו היה בוחר בדרך אחרת? קשה לחשב את זה, אך ברור שהתופעה קיימת והסכומים משמעותיים. לפני שלוש שנים, לאחר הבחירות הכלליות הקודמות, ניסינו ב–TheMarker, יחד עם העיתונאי העצמאי תומר אביטל, לשאול את כל חברי הכנסת החדשים מה היו השכר או ההכנסה הקודמים שלהם, לפני שנכנסו לכנסת. סביר להניח שהעובדה שרבים סרבו לענות או טרקו לנו את הטלפון, תומכת בהשערה שעבור רובם התנאים החדשים היו שדרוג הכנסה משמעותי. הם ידעו היטב מדוע אנחנו מפנים אליהם את השאלה. ממילא, חבר או חברת כנסת שספגו ירידה גדולה בהכנסותיהם האישיות כדי לזכות בכבוד של שירות הציבור בכנסת, היו בוודאי ממהרים להתפאר בכך. לא היה אף אחד כזה.
וגם זה לא הכל. עבור חברי כנסת בעתיד, בעבר ובהווה, מספקת הכהונה בבית המחוקקים שורה נוספת של תועלות: סיפוק עצמי, עניין, קרבה לאירועים חשובים, וכמובן: פרסום, הכרה ציבורית וכבוד רב. אלה אמנם אינם ערכים שקל לשים עליהם תג מחיר או שווי כספי, אבל רבים יסכימו שהם חשובים לא פחות ואולי יותר מכסף. העובדה היא שרבים בוחרים במסלולי הכסף והעסקים כדי לצבור הון ולהיות עשירים — בדיוק כדי להגיע למעמד החברתי ולכבוד הציבורי שבא, בדרך אחרת, למי שמכהן בכנסת ישראל.
הסיכום? אנחנו מציעים רק ניחוש מלומד, אבל מחישוב השכר, התנאים, ההטבות וההזדמנויות שלאחר סיום הקריירה הפוליטית, יתברר כנראה שהכניסה לכנסת, בטווח הארוך, שווה להכנסה ברוטו של 80 עד 120 אלף שקל לחודש. אלה הם סכומים יפים גם עבור אנשי עסקים, רופאים, עורכי דין, פקידים בכירים והיי־טקיטסטים. הם מסבירים מדוע כל כך הרבה אנשים משתוקקים להיכנס לבית המחוקקים, ולעסוק בעבודה "המלוכלכת" של פוליטיקה, ועדות, חוקים והצבעות.
זאת אמנם אכן עבודה כלל לא קלה — היא מלווה בחובת שתדלנות והתחנפות לרבים שאינה מתאימה לכולם — אבל היא מסבירה מדוע בשבועות הקרובים ינסו מאות אנשים להיכנס לכנסת, וישקיעו במאמץ מאות אלפי שקלים מכיסם הפרטי. הם יעשו זאת בריצה לפריימריז בליכוד, בעבודה ובמרץ, ודרך שתדלנות וקמפיינים מול ראשי מפלגות ואנשיהם כמו בני גנץ, יאיר לפיד והצמד נפתלי בנט ואיילת שקד. עבור רבים מהמתמודדים, זאת הזדמנות של פעם בחיים: למי שמחפש את "השליחות", למי שרודף אחרי פרסום, אבל גם, ואולי אפילו בעיקר, למי שמחפש קפיצת מדרגה כלכלית לעצמו ולמשפחתו.
יודעים מה הסיפור הבא של mako כסף? כתבו אלינו money@mako.co.il
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
"ברגע שיש להם את האשראי - הלך על הבן אדם": עוקץ הקשישים - הנתונים הקשים ושמות המנכ"לים האחראיים
מה הוא מסתיר? אבי גבאי, הספר החדש - ונוני מוזס