בשבוע שעבר נתקלתי בעובדת של חברת החשמל, שהסבירה לי מדוע המנכ"ל שלה, עמוס לסקר, חי במציאות אחרת. "הוא הגיע מהמגזר הפרטי ובגלל זה הוא לא מבין שאין דבר כזה אצלנו לפטר, זה פשוט לא קיים", היא אמרה.
ההסבר שסיפקה העובדת, בתמימות גמורה אגב, מתמצת את שורש הבעיה בחברת החשמל ובגופים השייכים למגזר הציבורי-ממשלתי. מוסד הקביעות, שאמור היה לאפשר ביטחון תעסוקתי חשוב ומבורך לעובדים במגזר הזה, הפך בחלק מהמקרים למוסד מושחת ומשחית, שמנציח בינוניות, בריונות, אבטלה סמויה ואבטלה מהדהדת.
אבל ההיסטוריה של השנים האחרונות הוכיחה כי זה לא חייב להיות ככה: ההסתדרות, בראשות עופר עיני, הסכימה להסדר ראשון מסוגו במגזר הציבורי אותו יישמה לפני כשלוש שנים בחברת מע"צ, שלפיו הנהלת החברה תוכל לפטר עובדים (בתפקיד מהנדסים) אם הם צברו מספר מסוים של משובים שליליים. מנגד, עובדים מצטיינים שזכו למשובים חיוביים, יכולים לזכות ברמות שכר שלא היו נהוגות עד היום במגזר הציבורי.
ואולם, בחברות שבהן הוועדים מחזיקים את היד "על השאלטר" - כמו חברת חשמל, רשות שדות התעופה ואפילו חברה פרטית כמו אל-על - הרבה יותר קשה להחיל מודל העסקה פרגמטי כמו במע"צ.
בחברת החשמל זה הרבה יותר מחוסר נכונות לגמישות. ועד העובדים מרשה לעצמו לנעול את משרדי ההנהלה ולאלץ את המנכ"ל לכנס ישיבת ההנהלה בבית מלון. בפועל, משדר הוועד כי העובדים מנהלים את החברה ולא ההנהלה.
שיא השיאים הגיע אתמול (ג'), כפי שנחשף ב"גלובס", כשהעובדים שוב ירו לעצמם ברגל ועקבו אחרי דוא"ל פרטי שנשלח למנכ"ל החברה והפיצו אותם. בדוא"ל מנחה יועץ התקשורת של הנהלת חברת החשמל, אייל ארד, את המנכ"ל לסקר כיצד להציג את תוכנית ההתייעלות שלו בפני העובדים ובפני הציבור כאילו היה בובה פוליטית מהסוג שארד אוהב. עצם המעקב אחר הדוא"ל וההפצה שלו הוא ללא ספק חציית קווים, שלא לומר עבירה חמורה.
יו"ר ועד העובדים בחברה, דוד (מיקו) צרפתי, הוא אחד האנשים האינטליגנטיים שפגשתי. ולמרות זאת, עובדי חברת החשמל ממשיכים פעם אחר פעם לזכות בתואר המפוקפק של העובדים השנואים ביותר בקרב הציבור. השניים טוענים כי הדבר נובע מספינים ומהסתה מכוונת של גורמים שלטוניים כנגד העבודה המאורגנת בחברה, כאשר את החיצים האחרונים הם מפנים כנגד מפלגת קדימה. כמובן שגם זה ספין בפני עצמו, שרק מזיק לעובדי החברה בכך שהוא שוב קושר אותם אוטומטית למפלגת העבודה, כאילו חזרנו לימי סלאח שבתי.
בפועל, לעובדי חברת החשמל מגיע כל הקרדיט על התואר המפוקפק ומספיק להסתכל על ההתעקשות שלהם להמשיך לקבל חשמל בחינם. הרי עובדים בחברות ממשלתיות זוכים להטבות יקרות לא פחות, אבל איש לא עוסק בכך. בתעשייה האווירית, למשל, אפשר לקבל 2,500 שקל בחודש הוצאות רכב פלוס החזרי ביטוח, גם אם אתם נוסעים בהסעה המאורגנת.
חשמל חינם הפך לסמל ועל עובדי חברת החשמל היה להבין זאת. לפני כשנה קרא עיני לעובדים לוותר על ההטבה תמורת העלאת המרכיב הפנסיוני בשכרם, שנחשב לנמוך. מספר עובדים ניגשו אליו ושאלו איך הוא העיז להעלות את הרעיון. "תוותרו על הסמל, זה לטובתכם", הוא ניסה להסביר. אבל הם בשלהם. הצרה היא שהעובדים לא פוגעים רק בעצמם. בגלל ההתנהגות הכוחנית שלהם, המדינה מנסה לכפות על החברה שינוי מבני בלתי נחוץ ואפילו מטופש, שבסוף עוד יעלה ביוקר למשק ולציבור. זאת, רק כדי לקעקע את העבודה המאורגנת במקום, על ידי פירוק החברה למספר יחידות עצמאיות.
באופן עקיף, גם העבודה המאורגנת בשאר מקומות העבודה עלולה להיפגע, שכן בכל פעם שמעסיק מזהה התארגנות עובדים במקום עבודתו, הוא רואה מול עיניו את ועד העובדים של חברת החשמל. את הנזק הפוטנציאלי הזה צריכים להפנים גם בהסתדרות, במיוחד על רקע המשבר הכלכלי, שכן המשבר צריך להוות דווקא הזדמנות לפריחתם של ועדי עובדים ולא לעוד סיבה לפגוע בהם.
