יונתן מרכוס רוכב על אופניים מאז שהיה ילד, אבל כבר כמה שנים הוא חש שהמרחב שהוא רוכב בו – הכביש – הפך להיות מרחב אלים. "אני רועד מפחד כשיש נהגי אוטובוס בסביבה, הם הנהגים האלימים ביותר על הכביש. כשאני רוכב בישראל, אם אני לא דורש בתקיפות את הנתיב שלי, יש סיכוי טוב שמכונית תפגע בי", אומר יונתן, שהחליט לארגן מחאה כדי לשנות את המציאות. מסתבר שהוא לא היה היחיד שהרגיש כך, והאיוונט שפתח בפייסבוק זכה למאות שיתופים.
מחר (שישי), ישתתפו מאות רוכבים במחאת האופניים הגדולה ביותר שהייתה בישראל, וייאבקו על זכותם לרכב בבטיחות היכן שהם אמורים לרכב – בשבילי אופניים, ולא בין המכוניות בכביש, היכן שאורבת להם הסכנה.
"השלטונות בישראל רודפים את רוכבי האופניים. מצד אחד אין אפילו עיר אחת בישראל עם תשתיות רכיבה בטוחות ורציפות, ומצד שני לא מספקים לרוכבים ולהולכי הרגל הגנה מספקת מצד מכוניות. במקום לעודד אמצעי תחבורה ירוק, חוסך פקקים ובעיות חניה. השלטונות מספקים רק מקלות - בלי גזרים", אומר דרור רשף, ממארגני המחאה.
על פי דו"ח של האיחוד האירופי משנת 2016, בישראל כמות הולכי הרגל שנהרגים, גבוה פי 3 משוודיה ופי 4 מהולנד. בעשור האחרון נהרגו מעל 1,150 הולכי רגל - שניים נהרגו מאופניים, 755 ממכוניות, והיתר - ממשאיות אוטובוסים ואופנועים.
לדברי דרור, השלטונות מסמנים שעיר לעזאזל בדמות רוכבי האופניים, צעד שלא באמת מגן על הולכי הרגל. במקביל, הממשלה לא מייצרת תשתיות בטוחות להולכי הרגל כמו אזורי מיתון תנועה או מעברי חצייה בטוחים (מוגבהים, עם איי חציה) ובנוסף, ישראל לא מאמצת את "חזון אפס" (חזון אפס הרוגים בתאונות דרכים).
מה אתם מקווים להשיג באמצעות המחאה?
"ברמה העקרונית - שינוי מדיניות בתחבורה - לפי הכלל 'החזק שומר על החלש' - נהגי המשאיות על המכוניות, נהגי המכוניות על רוכבי האופניים, הרוכבים על הולכי הרגל. זה גם משתלם לנהגים - כי מדינה שמתעללת ברוכבים ובהולכי הרגל מקבלת בסוף פקקים, בעיות חניה זיהום ותאונות. ברמה המעשית אנחנו דורשים שינוי מהממשלה והעירייה -פחות קנסות ורדיפה של רוכבים ויותר תשתיות - כולל שבילי אופניים ואזורי מיתון תנועה (רחובות קטנים עם 30 קמ"ש) ורחובות אופניים. יותר הגנה מול נהגים שלא עוצרים במעברי חצייה ונוסעים בעיר במהירות מופרזת ופוגעים בהולכי רגל וברוכבים".
גם בעידוד הרכיבה – ישראל תקועה מאחור
מחאת האופניים הגדולה שאבה השראה מיוזמות דומות שנעשו בהולנד עוד בשנות ה-70, ומפעילויות נוספות שנעשו במדינות ברחבי אירופה ובארה"ב במהלך שנות ה-90. "כיום יש תכניות לאומיות לעידוד הליכה ורכיבה במדינות רבות ומהפכה של תחבורה רכה (הולכי רגל ורוכבים) במדינות רבות בעולם כמו גרמניה, בריטניה, צרפת, יפן , ספרד, ועוד. אך ישראל עודנה תקועה מאחור. בשנים האחרונות משקיעים כאן הרבה ברכבות - אבל בלי אופניים ועם תשתיות הליכה גרועות", אומר דרור.
משרד התחבורה הגיש לאחרונה הצעה לתקנות חדשות לרוכבי אופניים אשר צפויות להגביל את השימוש באופניים חשמליים, קורקינטים, סגוויי וכו'. בין היתר, מחייבות התקנות החדשות את הרוכבים, לקבל רישיון נהיגה במכונית או לחילופין לקבל "היתר רכיבה" - הכשרה ייעודית שבסיומה יקבלו רישיון מיוחד לרכיבת אופניים. בנוסף, יחול איסור לבצע שינויים שנועדו לשפר את הביצועים ולהגביר את מהירות הרכבים החשמליים הקלים מסוג אופניים, קורקינט, סגווי והובר-בורד. הקנסות שיוטלו על מפרי התקנות חמורים במיוחד.
"התקנות החדשות הוכנו בחפזון ותחת לחץ ציבורי לעשות משהו - בלי שישראל טורחת ללמוד מהנעשה בעולם. ראשי הערים בישראל חוששים לקדם תשתיות אופניים ולא מכירים כלים מלבד שבילי אופניים - ואלו נבנים בעיקר בשולי הערים", אומר דרור, "ישראל לא מקדמת ברצינות הליכה או רכיבת אופניים והתוצאה היא בתי חולים שמלאים בנפגעים מתאונות דרכים, זיהום, פקקים שיוצרים נזק בעשרות מיליארדים ובעיות חניה. ישראל צריכה לקדם תכנית לאומית לעידוד הליכה ורכיבה - שתהיה משולבת עם תכנית לאומית לקידום תחבורה ציבורית ותכנון עירוני שמתאים לכך - רק ככה נוכל לצאת מהפקק".