הציבור פספס רווחים של 20 מיליארד שקל בגלל מימושים בתחילת משבר הקורונה
מעל 100 מיליארד שקל של קרנות נאמנות, קופות גמל, קרנות השתלמות והשקעות ישירות, מומשו ועברו לפיקדונות. רק 25 עד 30 מיליארד שקל חזרו לשווקים ובאיחור רב, ואחרי שהמניות ואגרות החוב טסו - הציבור שוב הפסיד בגדול
בשפל הגדול של מרץ, כשהמדדים היו בתחתית אחרי צניחה של מעל 30%, המימושים היו בשיא. בקרנות נאמנות זה הסתכם ב-42 מיליארד שקל, אבל כשסוכמים את כל הפדיונות והמימושים - קופות גמל, קרנות השתלמות, ניירות ערך בכלל - מקבלים סכום של מעל 100 מיליארד שקל. הסכום הזה ברח ברובו בחצי השני של מרץ, ומה קרה מאז?
ראשית, הבנקים קיבלו הזרמות עתק לפיקדונות בגובה 100 מיליארד שקלים. מדובר בגידול של 7% עד 10% ברוב הבנקים, כזה שנרשם בדרך כלל בשנתיים בעתות שגרה. רוב הכסף הזה, כך מסתבר, עדיין בפיקדונות. זה מחזק את יכולת הבנקים לתת מימון לציבור ומוזיל את עלויות המימון שלהם. למרות זאת, הבנקים לא מיהרו לספק אשראי, וגם כשסיפקו העלו את מרווח הריבית - בגלל הסיכון המשקי בעקבות הקורונה.
שנית, השווקים טסו. מה זה טסו? הם רחוקים רק בכ-10% מהמצב טרום הקורונה. כאילו לא היה משבר, אולי רק משברון. שלישית, הציבור "אכל אותה". למרות האזהרות והמאמרים, הציבור ניסה לתזמן את השוק - למכור ביוקר ולקנות בזול - ועשה בדיוק ההפך: מכר בשפל, חזר באופן חלקי מאוד בעליות, ועדיין רוב הכסף בחוץ.
מאז השפל, המניות ואגרות החוב זינקו כך שתיק ממוצע או קרן ממוצעת (שילוב של רוב אג"חי וכ-20% עד 30% מניות) פספס עלייה של כ-20%. במילים אחרות, הציבור הפסיד סדר גודל של 20 מיליארד שקל. זה הפסד אמיתי לא אלטרנטיבי כי זה ההפסד שקובע בעת המימוש. מי שלא מכר וחיכה בסבלנות - לא הפסיד.
יחד עם זאת, זה לא אומר שלא היה מקום לממש. זה אומר שמי שמשקיע לטווח ארוך והרכב התיק שלו מבטא את הסיכון והסיכוי, לא צריך לממש. מי שמלכתחילה משקיע לטווח קצר לא בטוח בכלל שצריך להיות באפיקים מסוכנים. כדאי לזכור את זה אם יהיה גל שני, ואם יהיו לו השלכות על השווקים הפיננסים.