לפני מספר ימים נפל דבר בכלכלה. לא פחות. קרן המטבע העולמית הודתה שכל מה שקורה בכלכלה העולמית מאז שנות השמונים הוא יותר מדי מדבר טוב. מאמר שפורסם על ידי שלושה חוקרים בכירים בקרן טוען שהשיטה הכלכלית הנאו-ליברלית יותר מזיקה ממועילה. או לפחות, לא צריך להתלהב יותר מדי מהשיטה הזאת.
המאמר נמצא עדיין בשלב גלי ההדף שלו. בכל זאת, כשגוף כה מרכזי בכלכלה העולמית נסוג משיטה ששולטת בכלכלה העולמית ב-30 השנה האחרונות, שיטה שהוא עצמה כמעט כפה בכל מקום שבו ניתנה לו סמכות, זה לא עניין של מה בכך.
עוד ב-mako כסף:
יחד עם זאת, יש תחושה כי מדובר בדיון היסטורי-אקדמי בתוך הממסד, ולא בהכרח בתחילתו של שינוי אמיתי שנוגע באופן ישיר לחיינו. האם נראה הפגנות גדולות בעולם כעת שקוראות לשינוי המדיניות הכלכלית? אלו שכבר מפגינים, ימשיכו להפגין. אלו שלא, כנראה שזה לא הטריגר שלהם. בינתיים, בישראל, איש לא טרח להגיב לטענות במאמר. המעריץ המסור של השיטה בישראל, בנימין נתניהו, לא אמר דבר. אחת הסיבות לכך, ככל הנראה, היא הריחוק של השיח הכלכלי העולמי מהאזרח הפשוט, שאולי מבין מהו שער מטבע והיפר-אינפלציה, אך לא יטיל את כל יהבו כדי להבין מה בדיוק הכלכלנים האלו רוצים עכשיו, גם אם זה מתורגם לעברית.
במקום לסבך אתכם עם גרפים, ננסה לפשט את העניין: מה זה נאו-ליברליזם? מדובר בגישה כלכלית, שמונהגת בעיקר בעולם המערבי משנות ה-80 ואילך, לפיה התערבותה של המדינה בניווט כלכלתה אמור להיות נמוך ככל האפשר. זאת, באמצעות פתיחת השווקים להון זר, הסרת רגולציות ומגבלות, והפרטת השירותים הציבוריים. מעין היפר-קפיטליזם. עגל הזהב של השיטה הזו, והמטרה הנעלה שלשמה היא מונהגת, הוא הצמיחה במשק. כשיש עליה בצריכה, בתפוקה, בתמ"ג ובכל הפרמטרים האלו, מדובר בתו תקן להצלחתו של הנאו-ליברליזם.
בקביעה האחרונה מפקפקים עד מאוד שלושת הכלכלנים שחיברו את המאמר האחרון של קרן המטבע - ג'ונתן אוסטרי, פרקש לאונגני ודוידה פורצ'רי. ייתכן וקידשנו את הצמיחה, הם אומרים, אבל בדרך שכחנו את אי השיוויון. נאו-ליברליזם, כך הם קובעים, מגדיל את אי השיוויון בחברה, ואי שיוויון הולך ומתגבר עוצר לחלוטין את הצמיחה. כך שהשיטה חותרת תחת עצמה.
אופס, גרמנו למשבר
דרך נוספת ליישום של הנאו-ליברליזם היא פתיחה כמעט אבסולוטית של השווקים להון זר. לא נשאלות כמעט שאלות על הכסף הזה – מתוך כוונה שההצפה שלו את השוק תיצור הזדמנויות, משרות, ועקב כך צמיחה. לדבר הזה בהחלט יש יתרונות, קובעים שלושת הכלכלנים, ביניהם העברה אינטנסיבית של ידע טכנולוגי, אבל גם כאן, החסרונות בולטים מדי מכדי להתעלם. בדיקה שכללה 50 שווקים ב-150 אפיזודות שונות של הצפה בהון זר, הביאה למסקנה שדווקא משבר כלכלי עשוי להגיע יחד עם ההון הזר, ולא צמיחה. מדינות שפתחו את שעריהן ואת שווקיהן עמדו בשיעור סכנה גבוה בעשרות אחוזים למשבר כלכלי מאשר מדינות מרוסנות יותר.
עוד דבר שהנאו-ליברליזם מאוד לא אוהב הוא חוב לאומי. לכן השאיפה היא להפריט את השירותים הציבוריים, שדורשים תקציב רב, ולהגביל את יכולת המדינה להיכנס לגרעון. ממש כמו מסגרת אשראי. כשיגיע משבר כלכלי מתישהו, השיטה גורסת, עדיף להיות במצב מאוזן ולא להכפיל את הסיכון הכלכלי. אולם קרן המטבע קובעת אחרת. עדיף לחיות עם חוב, ולתת לו להיסגר בדרכים הטבעיות, כמו צמיחה. בסופו של דבר, כשהדברים מונחים על המאזניים, הנזק שנגרם מההוצאה הכלכלית שנועדה לסגור את החוב גדול יותר מהסיכון האפשרי. אותו נזק יכול לבוא לידי ביטוי בהעלאות מסים וקיצוצים חדים בתקציב.
האם בעוד כמה שנים נוכל להצביע על נקודת הזמן הזו כתחילתו של שינוי כלכלי עולמי? ספק גדול. ייתכן מאוד שהסערה הזו תירגע ממש בקרוב וכולם יחזרו לעסקים כרגיל. אולם ראוי יהיה אם נקודות חשובות אלו יעלו ויצופו מחדש, לא רק בדיונים אקדמיים, אלא גם בדיונים של קובעי המדיניות הכלכלית.