35 אלף שקל לנפש: המחיר שהמלחמה גובה מכל אחד מאיתנו

דוח בנק ישראל לשנת 2025, שמתפרסם היום (שני), שם תג מחיר על המלחמה. אובדן הרווחה והפגיעה בהכנסה לנפש מפעילות אזרחית, לאורך תשעה רבעוני לחימה, שקולים להפסד של כ-35 אלף שקל בממוצע לכל אזרח ואזרחית. לא מדובר בהכרח בכסף שיצא ישירות מהארנק, אלא בביטוי לסטייה הכואבת של המשק ממסלול הצמיחה שלו. את חלקו הגדול של ההפסד הזה המדינה ספגה דרך הגדלת החוב הציבורי, חוב שהאזרחים וילדיהם יצטרכו להחזיר בעתיד בתוספת ריבית. העלות הפיסקלית הכוללת של המלחמה והשלכותיה, בלי לכלול את מבצע "שאגת הארי", כבר מוערכת בסכום של כ-350 מיליארד שקל.

כדי לממן את ההוצאות האלה, הממשלה העבירה שורת גזירות שנכנסו לתוקף בתחילת 2025, בהיקף של כ-1.5 אחוזי תוצר. בין היתר הועלה המע"מ ל-18% והוקפאו מדרגות מס ההכנסה. לפי הדוח, יותר ממחצית נטל המס הנוסף הוטל על החמישון העליון, 20 האחוזים העשירים ביותר באוכלוסייה. שיעור שגבוה אפילו ביחס לחלקם היחסי בסך ההכנסות במשק.

אלא שהתמונה מתהפכת כשמסתכלים על המיסים העקיפים. המע"מ פוגע תמיד במי שמוציא את רוב הכנסתו על צריכה שוטפת, ונטל המס העקיף בישראל גבוה בהשוואה בין-לאומית בכל עשירוני ההכנסה. הוא גם רגרסיבי: הנטל הולך ופוחת ככל שההכנסה עולה, ופוגע בצורה החדה ביותר בשכבות החלשות.

בחינה של נטל המס הכולל, ישיר ועקיף יחד, מגלה תמונה מורכבת בהשוואה למדינות המפותחות. עשירוני הביניים הגבוהים בישראל (עשירונים חמישי עד שמיני) משלמים פחות מיסים ביחס להכנסתם לעומת החציון במדינות ה-OECD. על העשירונים הנמוכים ביותר ועל העשירון העליון, לעומת זאת, מוטל נטל מס דומה או אף גבוה מהמקובל בעולם.

שוק הדיור מציג תמונה מתעתעת. הקבלנים יושבים על מלאי שיא של כ-83 אלף דירות חדשות לא מכורות, נתון שהוביל לירידת מחירים שנתית של 0.9 אחוזים. זה נשמע כמו בשורה, אלא שחלום הדירה דווקא מתרחק מזוגות צעירים מהמעמדות הנמוך והבינוני. הם נדחקים החוצה מהשוק, שנשאר נגיש בעיקר לצעירים עשירים יותר.

אלו שכן מצליחים לרכוש דירה ראשונה מותחים את החבל עד הקצה. משקי בית צעירים נוטלים משכנתאות לתקופות פירעון ארוכות יותר, בשיעורי מימון גבוהים, ועם יחס החזר מתוך ההכנסה שטיפס לרמות מסוכנות.

שתי כלכלות במדינה אחת

המלחמה עצרה את כניסת העובדים הפלסטינים ושלחה המוני ישראלים למילואים. המחסור החריף בידיים עובדות יצר שוק עבודה הדוק שהטיס את השכר במגזר העסקי כלפי מעלה, בעיקר בחברות הגדולות שיכלו להרשות לעצמן להתחרות על עובדים.

מנגד, העובדים במגזר הציבורי שילמו את המחיר. הממשלה וההסתדרות הקפיאו את העלאות השכר של מורים ואחיות, וכיום השכר הריאלי שלהם זהה לזה שהיה בשנת 2019. בנק ישראל מזהיר ששחיקה ממושכת כזו תבריח את כוח האדם האיכותי, ועלולה לפגוע באיכות השירותים שהאזרחים מקבלים מהמדינה.

יש גם בשורות טובות. האינפלציה התמתנה ל-2.6% וחזרה לתוך יעד יציבות המחירים. מה שסייע לבלום את ההתייקרויות היה, בין היתר, התחזקות השקל מול הדולר, שנבעה מירידה בפרמיית הסיכון של ישראל ומהיחלשות הדולר בעולם.

אלא שלניצחון הזה יש מחיר. כדי לבלום את הביקושים, בנק ישראל שמר על ריבית מרסנת של 4.5% לאורך רוב השנה. רק לקראת סוף 2025 ובתחילת 2026, כשהאינפלציה התבססה בתוך היעד ונחתם הסכם הפסקת האש בעזה, הנגיד החל להוריד את הריבית בהדרגה ל-4.0%.

מעבר למספרים הכלכליים, הדוח מציף מציאות כואבת. הטראומה ואי הוודאות הקפיצו את שיעור הישראלים שמדווחים על דיכאון מ-23 עד 25 אחוזים לפני המלחמה ל-34 אחוזים בשנת 2024. אלא שהציבור שזועק לעזרה נתקל במערכת ציבורית שקורסת תחת העומס. זמני ההמתנה לטיפול פסיכולוגי ציבורי זינקו בממוצע ל-6.5 חודשים בתקופת המלחמה, ורבים ויתרו על טיפול או פנו לשוק הפרטי.

באפריל 2025 נחתם הסכם שכר היסטורי שמשפר את תנאי הפסיכולוגים במגזר הציבורי. אלא שתהליך ההכשרה ארוך, וייקח עוד מספר שנים עד שיהיו בשטח מספיק מטפלים שיצליחו לסגור את הפער.

"שאגת הארי" טורפת את הקלפים

מבצע "שאגת הארי", שפרץ בסוף פברואר 2026 מול איראן, טרף את הקלפים מחדש בדיוק כשהכנסת ניסתה לאשר את תקציב המדינה. דוח בנק ישראל נכתב בעיצומו של המבצע, וכלכלני הבנק מודים כי מוקדם מדי להעריך את מלוא ההשלכות על המשק.

ההשפעה המיידית על התחזיות ל-2026 כבר ברורה. הממשלה נדרשה לפתוח ולהגדיל שוב את מסגרת התקציב עוד לפני אישורו הסופי. תקציב הביטחון הוגדל, אך מכיוון שזה נעשה עם התאמות פיסקליות מועטות בלבד, בנק ישראל מעריך ש-2026 תסתיים בעלייה נוספת ביחס החוב לתוצר. זו תהיה השנה הרביעית ברציפות שבה החוב הלאומי תופח.

כל המספרים שהוזכרו בדוח הם למעשה הערכת חסר. הסכום של 350 מיליארד שקל לא כולל כלל את ההוצאות שאושרו עם פרוץ "שאגת הארי", ואינו מביא בחשבון את הנזקים הישירים והעקיפים החדשים. האתגרים הכלכליים שאיתם המדינה נדרשת להתמודד ב-2026 התחדדו, והחשבון יהיה כבד הרבה יותר ממה שתוכנן.