המשחק שיכול להציל את כדור הארץ ואת הארנק שלכם

ברוב הבתים בישראל, כמעט בכל רחוב ובכל שכונה, עומדים זה לצד זה הפחים הצבעוניים – ירוק, כחול, חום, כתום – כאילו הם מציעים לאזרח הקטן הזדמנות פשוטה לקחת חלק במהפכה סביבתית. אבל בפועל, רובנו עדיין ממשיכים להשליך הכול לאותו פח ירוק ישן ומוכר. שאריות המזון מתערבבות עם שקיות הפלסטיק, קרטוני החלב נדחסים יחד עם עיתוני סוף השבוע, ופסולת הזכוכית נעלמת אי שם בין קליפות הבצל ועטיפות החטיפים. זה לא משום שאנחנו לא מבינים את החשיבות – הציבור הישראלי יודע היטב שהפרדת פסולת היא חיונית, שהעולם מתחמם, שהקרקע מזדהמת – אלא משום שבין ההבנה לבין הפעולה עצמה נותר מרווח קטן, עיקש, כמעט פסיכולוגי. מה שיפה על הנייר נתקע ברגע שבו צריך באמת לקום ולשטוף את הקופסה לפני שמניחים אותה בפח הכתום.

ובכל זאת, נדמה שמי שמבקש לשנות את המציאות הזו מתחיל לחשוב אחרת. לא עוד קמפיינים הסברתיים עם סיסמאות מוכרות על עתיד ילדינו, אלא ניסיונות לשנות הרגלים דרך חוויה, דרך משחק. מחקר חדש מציע שאולי דווקא המשחקיות – אלמנטים של תחרות, הישגים, תגמול – הם אלה שיכולים להזיז את המחט. מסתבר שכאשר הפרדת פסולת הופכת לאתגר מהנה, היא מקבלת משמעות אחרת לגמרי. אם נוכל להפוך את המחזור למשחק, לא למטלה, ייתכן ששם תתחיל המהפכה.

כדי להבין למה זה כל כך קריטי, צריך לזכור מה קורה לפסולת כשאנחנו לא מפרידים. בישראל, שיעור ההטמנה של פסולת גבוה בהרבה מהממוצע במדינות אירופה וארצות הברית. כשהאשפה כולה מושלכת יחד לפח אחד – שאריות מזון, פלסטיק, ניירות ואריזות – קשה להפריד ביניהן אחר כך ולמחזר. מה שלא ניתן למיון מגיע להטמנה, ושם מתחילה שרשרת בעיות: הקרקע מתמלאת בזבל שאינו מתכלה, מי התהום נחשפים לזיהום, וגזי חממה נפלטים בכמות שמאיצה את המשבר הסביבתי. ההטמנה מנצלת משאבי קרקע יקרים במדינה שגם כך צפופה, ומונעת שימוש חוזר בחומרים יקרים כמו מתכות וזכוכית. במובן הזה, ההפרדה איננה רק פעולה טכנית או אזרחית נאותה – היא המפתח לניהול סביבתי נכון ולשמירה על משאבי הטבע.

המשרד להגנת הסביבה ניסה לאחרונה להבין בדיוק מה אנחנו זורקים. במסגרת "סקר הרכב הפסולת", שנערך בין השנים 2023 ל-2024, נאספו ונותחו 31 טונות אשפה מ-66 רשויות מקומיות, במטרה לפענח את דפוסי הייצור של הפסולת בישראל. כ-750 פחים ירוקים נותחו לפרטי פרטים, ייצוג של כמעט אלף וחמש מאות משקי בית. הנתונים מדאיגים: כל תושב בישראל מייצר בממוצע 0.73 קילוגרם פסולת ביום, כלומר יותר מ-260 ק"ג בשנה. ישראל ממוקמת בצמרת ייצור הפסולת בין מדינות ה-OECD, עם ממוצע שנתי של 691 ק"ג פסולת עירונית לנפש – יותר מ-20 אחוז מעל הממוצע העולמי, שעומד על 534 ק"ג בלבד.

אבל לא רק הכמות מדאיגה – גם ההרכב. כמעט ארבעים אחוז מהפסולת הביתית שלנו היא אורגנית, כלומר שאריות מזון שנזרקות ישירות לפח. אחריה מגיעות אריזות (25%), פלסטיק (18%), ונייר וקרטון (17%). אלה נתונים שמלמדים על הצריכה שלנו, על הקצב שבו אנחנו קונים, משתמשים, זורקים – ועל הפוטנציאל האדיר לשינוי. כי אם נצליח להפריד אפילו חלק מהפסולת הזו, אפשר יהיה להפחית דרמטית את ההטמנה, להקטין את פליטת גזי החממה ולהחזיר חומרים יקרים למעגל הייצור.

אבל איך גורמים לאנשים באמת לעשות את זה? המחקר הבין-לאומי שנערך לאחרונה בדק את השפעתן של אפליקציות משחקיות – כאלה שמבוססות על תחרות, דירוגים, ניקוד והישגים – על ההתנהגות האקולוגית של המשתמשים. התוצאות מעניינות: בקרב צעירים, האפליקציות האלה שיפרו את המעורבות, את ההבנה ואת הנכונות לקחת חלק במחזור. הם ראו בזה אתגר, חוויה, משהו שדומה למשחק ולא לעונש. אצל מבוגרים, לעומת זאת, התגובה הייתה מסויגת יותר – האפליקציות נתפסו כעמוסות, פחות נוחות, ובעיקר פחות רלוונטיות. עם זאת, החוקרים טוענים שאין לזנוח את הגישה הזו, אלא לשלב אותה כחלק ממערך חינוכי רחב יותר. המשחק, לדבריהם, הוא לא תחליף להסברה המסורתית, אלא כלי משלים שיכול להגביר את המעורבות והעניין.

הם ממליצים לפתח כלים חכמים שישלבו באופן טבעי בין רכיבי משחק – צבירת נקודות, השתתפות באתגרים, תחרויות קהילתיות – לבין מסרים אינפורמטיביים פשוטים. במקום לעבור מאפליקציה אחת שמעודדת משחק לאתר אחר שמלמד מחזור, יש ליצור חוויה רציפה שבה הלמידה והכיף מתקיימים יחד. בקרב מבוגרים, מציעים החוקרים, כדאי לשמור על תוכן תמציתי וברור, ולהשתמש באלמנטים משחקיים בעיקר כדי למשוך את תשומת הלב של הדור הצעיר. הם אף ממליצים לשלב אלמנטים חברתיים – כמו דירוגים קבוצתיים, פרסים קהילתיים או תחרויות שכונתיות – שייצרו תחושת שייכות ויגבירו את המוטיבציה. המטרה, הם אומרים, היא לא רק לגרום לאנשים להפריד פסולת פעם אחת, אלא לעודד שינוי התנהגותי מתמשך, כזה שיהפוך להרגל יומיומי טבעי.

אבל גם אם נלמד לשחק נכון בבית, האתגר האמיתי נמצא במקומות העבודה. במגדלי המשרדים, במפעלים, בבתי המלון – שם נוצרות כמויות אדירות של פסולת מדי יום. מדובר לא רק בכמות אלא במורכבות: סוגי פסולת שונים, זרמי ייצור מגוונים, מאות עובדים שלא תמיד יודעים מה לעשות עם הפסולת שהם מייצרים. כאן נכנסת לתמונה חברת Save-It, חברת אימפקט ישראלית שהוקמה לפני שש שנים, ומטרתה פשוטה אך שאפתנית – להפוך את ניהול הפסולת בחברות ובארגונים לתהליך חכם, יעיל ובר קיימא.

״ניהול פסולת זה דבר יחסית פשוט וגם מורכב״, מסביר עומר מוסינזון, מנכ״ל החברה, בחיוך שמרמז על הניסיון שצבר. ״יש בארץ מאות חברות שמייצרות פסולת בכמות של שכונה ממוצעת בישראל. הן לא תמיד מסוגלות או יודעות לנהל את הפסולת שלהן כמו שצריך. אנחנו עוזרים להן ליישם את המדיניות בשטח, בפועל.״ לדבריו, המפתח הוא תכנון מוקפד והדרכה מדויקת. Save-It ממפה את המוקדים שבהם נוצרת פסולת, בודקת איזה סוג אשפה נוצר בכל אזור במשרד – מטבחים, חדרי ישיבות, חדרי הדפסה – וממקמת את הפחים המתאימים בדיוק במקומות שבהם הם נדרשים. כך, העובדים לא צריכים לחשוב פעמיים; הכול נגיש, ברור ונוח.

לדוגמה, בבניין "עזריאלי TOWN" – מגדל רב-שימושי שמשלב מגורים, מסחר ומשרדים – יישמה החברה מערכת חכמה לאיסוף נתונים ולניהול זרמי אשפה. המערכת ניתחה את סוגי הפסולת לפי שוכר ולפי תחום פעילות, ובאמצעות בקרה רציפה הצליחה להפחית משמעותית את כמות האשפה שהועברה להטמנה. בתום הפיילוט, הצליחו השוכרים להסיט יותר משלושה טונות פסולת למסלולי מחזור – הישג משמעותי בקנה מידה עירוני. אחוז המשרדים שביצעו הפרדת פסולת קפץ מעשרה אחוזים בלבד לשבעים אחוזים. מעבר לתועלת הסביבתית, התוצאות הביאו גם לחיסכון כספי ניכר עבור החברות המשתתפות.

ועדיין, מוסינזון לא ממהר לשמוח. ״חברת עזריאלי היא נקודת אור בישראל, חברה שבאמת לוקחת אחריות על הפסולת שלה, אבל לצערי המצב הכללי בארץ לא כל כך טוב. אפילו נרשמת רגרסיה בתחום״, הוא אומר. לדבריו, במדינה שבה המודעות הסביבתית נמצאת בעלייה מתמדת, קשה לראות איך המדיניות הציבורית והעסקית צועדת לאחור. ״אנחנו רואים ניסיונות טובים, אבל חסרה מדיניות אחידה, תמריצים ברורים ואכיפה. בסוף, גם בתחום הזה – אם אין פיקוח, הכול מתמסמס״, הוא מוסיף.

בין אם מדובר בבית או במשרד, במטבח הפרטי או בקפיטריה של בניין משרדים רב-קומות, השאלה נותרת אותה שאלה פשוטה: לאיזה פח אנחנו בוחרים לזרוק. זו אולי נראית פעולה יומיומית שולית, אבל היא קו התפר בין אדישות לשינוי. משחקים דיגיטליים, מערכות הסברה חדשניות וחברות כמו Save-It מנסות כולן להניע את הציבור מהמקום שבו הפרדת פסולת נתפסת כטרחה – אל המקום שבו היא הופכת להרגל מושרש, טבעי, כמעט אינסטינקטיבי. כי בסופו של דבר, מאחורי כל פח צבעוני שממתין בחוץ מסתתרת הזדמנות קטנה לשנות את העולם – אחת שדורשת מאיתנו רק לעצור לשנייה, להסתכל, ולבחור נכון.

והשאלה הגדולה שנותרת תלויה באוויר היא האם נצליח לעשות את זה בזמן. האם נצליח, כחברה, כקהילה, כמדינה, להתעורר לפני שהשעון הסביבתי יפסיק לתקתק. כי אם יש דבר אחד שהפסולת שלנו מלמדת אותנו, הוא שהכול מחובר – בין המטבח הביתי למסדרון המשרדי, בין החלטה קטנה של אזרח אחד לבין עתידו של כדור הארץ כולו.

הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה