הכסף הולך לכסף: הפער שהממשלה מעדיפה להסתיר

בעוד הממשלה גאה להציג נתונים המצביעים על מגמת שיפור באי־השוויון בישראל, למשל שהשכבות הנמוכות משתכרות יותר, מדובר בתמונה חלקית למדי. בשל זמינות הנתונים, מרבית מדדי אי־השוויון בישראל מסתמכים על נתוני הכנסה ולא על עושר. נתוני השכר, בהם גאה הממשלה, מציגים מציאות מעט ורודה. נתוני ההכנסה הם הבסיס למדדים משמעותיים כמו קו העוני, היקף העוני ומצב אי־השוויון, שמהם נגזרות פעולות מדיניות שונות. אך הם אינם משקפים את המצב האמיתי של החברה בישראל. מחקרנו מראה שיש הבדל משמעותי בין ההכנסות של משקי בית משכר העבודה לבין העושר שלהם – כלומר סך הנכסים שהם מחזיקים, מעבר להכנסה השוטפת שלהם. כאשר בוחנים אי־שוויון בעושר, למעשה ניתן לראות שאי־השוויון בין משקי בית קיצוני ומחריף.

למה לבחון עושר?

בחינת העושר חושפת היבטים שמוחמצים לחלוטין כאשר בוחנים את ההכנסה מעבודה. עושר מגן על משק הבית בתקופות של ירידה בהכנסות, אבטלה, אינפלציה גואה, משברים בריאותיים או הזדקנות. עושר הוא גם מקור הכנסה נוסף מעבר להכנסה מעבודה או מתשלומי העברה, ויש מקרים שבהם יחידים אינם מועסקים כלל או עובדים תמורת משכורת נמוכה, אך נהנים מהכנסה פסיבית גבוהה משכירות על נכסיהם. כלומר, בחינת ההכנסה תציג את משקי הבית האלה כחלשים, ובפועל הם אמידים ובעלי חוסן כלכלי. בנוסף, הון פנוי משמש כמקור מימון או מאפשר לקיחת הלוואות ובכך גלום פוטנציאל לגידול. מנגד, מדידת העושר לוקחת בחשבון את החובות של משקי בית כמו משכנתה, אשראי והלוואות, שאינם נכללים במדד ההכנסה מעבודה. בנוסף, הכנסה משכר עבודה מייצגת אך ורק את מצבו הנוכחי של הפרט בשוק העבודה. לעומתו, עושר מספק מדד לאי־שוויון לאורך זמן. העושר כולל הון שנצבר במשפחות לאורך דורות והוא מנותק מהצלחתו, כישוריו ומאמציו של הפרט בשוק העבודה.

איך מתחלק העושר?

סך העושר נטו של כל משקי הבית בישראל ב־2020 היה 6.5 טריליון שקל – ממוצע של 2.4 מיליון שקל למשק בית. אולם העושר רחוק מלהיות מחולק באופן שוויוני. העושר הממוצע של משק בית בעשירון העליון הוא 14.1 מיליון שקל, כך שמשקי הבית בעשירון העליון מחזיקים יחדיו בכמחצית מהעושר הכולל. המאיון העליון מחזיק בכמעט 25% מהעושר הכולל. נתון שמבהיר את עומק אי־השוויון הוא שסך העושר שבידי המאיון העליון דומה לזה שבו מחזיקים יחדיו משקי הבית במאיונים 1 עד 70.

מה חשיבות הנדל"ן על עושר?

עבור מרבית המשפחות, המרכיב העיקרי לצבירת עושר הוא בעלות על דיור, ומרכיב משמעותי באי־השוויון. המחקר מגלה פערים גדולים מאוד בין עשירוני הכנסה בשיעורי הבעלות על דיור: ל־33% ממשקי הבית בישראל אין דירה בבעלותם. בקרב העשירון העליון שיעור הבעלות על דירות הוא 90%. אי־השוויון מחריף כאשר בוחנים את התפלגות מספר הדירות בבעלות משק הבית, מעבר לבעלות על דירת המגורים: בבעלותם של משקי הבית בשני העשירונים הגבוהים ביותר יש בממוצע יותר מנכס דיור אחד, כך שלא רק שהם נהנים מדיור יציב וארוך טווח, אלא גם מאפשרות להכנסה מהנכסים הנוספים.

מספר הנכסים בבעלות משק הבית אינו המשתנה החשוב היחיד, אלא גם השווי הכולל שלהם. שווי הדירה הממוצעת בקרב המדגם הוא 2.19 מיליון שקל, אולם הפערים בין העשירונים השונים גדולים מאוד. בקרב עשירון ההכנסה התחתון, השווי הממוצע של נכסי הדיור הוא 1.8 מיליון שקל, ואילו בעשירון העליון הוא 8.6 מיליון שקל, פי ארבעה ממחיר הדירה הממוצעת בישראל. למעשה, הממוצע עשוי להיות מטעה מאחר שהערכים הגבוהים בעשירון העליון מושכים את הממוצע של כלל המדגם כלפי מעלה. כך שלמעשה, שווי נכסי הנדל"ן שבידי העשירון העליון גבוה משמעותית מזה של העשירונים הנמוכים יותר.

מה קרה לעושר בעשור האחרון?

נתוני המוסד לביטוח לאומי מלמדים על ירידה עקבית באי־השוויון בהכנסות מאז 2009. מגמה שנמצאה גם במחקרנו.

ניתן לחשוב שגם באי־שוויון בעושר יש שיפור. סך העושר הלאומי נמצא במגמת עלייה בעשור האחרון: ב־2013 הוא עמד על 5.2 טריליון שקל, ואילו ב־2020 היה כאמור 6.5 טריליון שקל. אבל מכיוון שמספר משקי הבית בישראל גדל באותן שנים מ־2.45 ל־2.71 מיליון, העושר הממוצע עלה בצורה מתונה יותר, מ־2.1 מיליון שקל ל־2.4 מיליון שקל. הגידול בעושר הכולל לא חלחל למרבית האוכלוסייה ורק מיעוט נהנה ממנו: חלקו של המאיון העליון בעושר הכולל גדל מ־22% ל־25%, בעוד ההון החציוני דווקא נשחק וירד מ־1.2 מיליון שקל ל־1.1 מיליון שקל. כלומר, הרבה יותר משקי בית מחזיקים בהרבה פחות עושר.

התוצאה היא שהפער בין האי־שוויון בעושר לאי־שוויון בהכנסה – רק גדל. כך שבזמן שהשכבות החלשות חשות אולי שמצבן השתפר מעט, ומקבלי ההחלטות בתחום הכלכלי חשים שהמדיניות הכלכלית שנועדה לצמצם את אי־השוויון משיגה את יעדה, בפועל אי־השוויון בעושר גדל – ואיתו הפערים בחברה.

מה גורם לפערים?

כדי להתמודד עם התרחבות אי־השוויון בעושר, יש לנסות להבין מה גורם לו. תחילה, האינפלציה הגבוהה בשוק הנדל"ן הישראלי. כפי שראינו, לבעלות על נכסי נדל"ן יש משקל גבוה בעושר של משקי הבית. עליית מחירי הנדל"ן שבאה עם אינפלציה כללית, מגדילה את הנטל על החלשים ועל מעמד הביניים, כפי שגם מצא דוח מבקר המדינה מ־2015. מנגד, העשירונים העליונים נהנים מנכסים המניבים להם תשואה שהלכה וגדלה עם העלייה בתמורה משכירות, מה שאפשר להם לצבור נכסים נוספים.

הסבר נוסף להתרחבות הפערים נעוץ בזינוק של ענף הטכנולוגיה העולמי, המעניק למחזיקי המניות החזר גבוה מאוד על ההון, הגבוה משמעותית מעליית השכר. בישראל, בין 2013 ל־2021 שיעור התשואה על ההון במדדי המניות תל אביב 25 ו־S&P500 היה 61% ו־210% בהתאמה, בעוד שיעור העלייה במדד השכר הריאלי החודשי הממוצע הגיע באותן שנים לכ־24%. המשקיעים בשוק ההון הם בעלי הון פנוי. וכך, העשירונים העליונים עולים על רכבת שטסה למעלה, בזמן שלעשירונים מתחתיהם אין כמעט אמצעים להגביר את עושרם. המגמה הזאת עולה במגוון מחקרים שהראו שבשנים האחרונות העלייה בעושר אינה נובעת מפעולות אקטיביות, אלא מעלייה בשווי הנכסים הפיננסיים והריאליים. במילים פשוטות – כסף עושה כסף.

בנוסף, המעמד הסוציו־אקונומי הנמוך סובל מרמת אוריינות פיננסית נמוכה שמקשה עליו למקסם את המשאבים שכן עומדים ברשותו. מחקרים מראים שהחסכונות של המעמדות הנמוכים אינם מושקעים באפיקים מניבים. הממשלה הגדירה בעבר את הגברת האוריינות הפיננסית כיעד, אך לא עשתה הרבה בעניין.

לבסוף, הסבר אפשרי נוסף קשור לצבירת העושר במשפחות באמצעות ירושה. תופעה זו עלולה ליצור נתק בין עושר לעבודה, שכן העושר נקבע יותר ויותר על ידי המצב הסוציו־אקונומי של המשפחה ולא בזכות השתכרות הפרט.

המאמר מפורסם במלואו בכתב העת "תלם"