הכסף לא קונה לנו זמן: למה ישראלים עובדים כמו במדינת עולם שלישי

לפני כמעט מאה שנה, ב-1930, כתב הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס מסה מפורסמת שבה חזה את עתיד נכדיו. הטכנולוגיה תתקדם בקצב כזה, טען, שבני האדם יצטרכו לעבוד 15 שעות בשבוע בלבד. השאר יהיה פנאי. קיינס לא היה הוזה בודד. גם חסידי הבינה המלאכותית של 2026 אוהבים לחזור על אותה הבטחה, רק עם מילת הקסם "אוטומציה" במקום "מכונות".

מחקר חדש, הגדול ביותר שנערך אי פעם בתחום, מגלה כמה מסוכן להתנבא בנוגע לעתיד, בעיקר אם הנבואה אופטימית. הכלכלנים אמורי גתין מהבנק העולמי ועמנואל סאאז מאוניברסיטת ברקלי ניתחו נתונים מ-160 מדינות, 97% מאוכלוסיית העולם, וקבעו: אין שום עדות לכך ששעות העבודה של מבוגרים בשיא גיל העבודה יורדות ככל שהמדינה מתעשרת. הממצאים פורסמו לאחרונה בכתב העת של קרן המטבע הבין-לאומית, ונתונים שנשלפו ממאגר המחקר עבור ישראל חושפים תמונה מטרידה במיוחד.

59% מהמבוגרים בעולם מועסקים, ומי שעובד עושה זאת 43 שעות בשבוע בממוצע. כשמחשבים את הממוצע לכלל האוכלוסייה הבוגרת, כולל מי שלא עובד, מגיעים ל-25 שעות לאדם. נשים מספקות 35% מסך שעות העבודה שמייצרות תוצר, גברים 65%.

הציפייה ההגיונית היא שככל שמדינה מתעשרת, האזרחים שלה עובדים פחות. המחקר מוכיח שזה לא קורה. הקשר בין תוצר לנפש לשעות עבודה חלש מאוד, ואצל מבוגרים בגילי 20 עד 59, הירידה כמעט לא מורגשת גם כשהכלכלה צומחת.

והנתונים הישראליים? העובד הממוצע בגילי העבודה העיקריים גומע 41.1 שעות שבועיות. בצרפת המספר עומד על 31.3, בגרמניה 30.8, בבריטניה 34, ובארצות הברית 39.4. גם הנתונים הרשמיים שאספו מרכז המחקר של הכנסת וה-OECD מאששים את הפער: תקן שעות העבודה בישראל למשרה מלאה עמד עד לאחרונה על 42 שעות שבועיות, גבוה מרוב מדינות ה-OECD. בספטמבר 2024 נכנסה לתוקף הפעימה השנייה של הסכם המסגרת שהובילה ההסתדרות, שהפחיתה את התקן במגזר הציבורי ל-40 שעות, אבל במגזר הפרטי התקן נותר 42 שעות. ובפועל, העובד הישראלי במשרה מלאה עובד 45.2 שעות בשבוע בממוצע, שיא בין 18 מדינות שנסקרו, לעומת ממוצע של 40.3.

הפרדוקס: יותר שעות, פחות תפוקה

הנה הנקודה שחותכת כל טיעון שאומר "אנחנו עובדים הרבה כי אנחנו יצרניים". הפריון לשעת עבודה בישראל נמוך ב-17.9% מממוצע ה-OECD. ישראלים נמצאים יותר שעות במשרד, אבל מייצרים פחות על כל שעה. המשוואה הזו עולה בקנה אחד עם ממצא מפתח של גתין וסאאז: במדינות בעלות הכנסה בינונית נרשם שיא בשעות העבודה, בעוד שבמדינות עניות ועשירות מאוד הן נמוכות יותר. ישראל, עם כל העושר שלה, מתנהגת בשוק העבודה כמו כלכלה שעדיין טוחנת את עצמה.

פערי המגדר בישראל מאירים תופעה גלובלית שהמחקר חושף. 83.1% מהגברים הישראלים בגיל העבודה מועסקים ועובדים 45.3 שעות בשבוע לעובד. שיעור ההשתתפות של נשים הוא 74.7%, עם 36.6 שעות שבועיות בממוצע. גתין וסאאז מכנים את הדינמיקה הזו "ההתכנסות הגדולה": ככל שמדינה מתפתחת, הגברים עובדים פחות שעות לעובד, אבל נשים נכנסות לשוק העבודה בהיקף גדל. התוצאה היא סכום אפס: סך שעות העבודה של האוכלוסייה נשאר יציב. בישראל הדפוס הזה מתבטא במלוא עוצמתו.

המקום היחיד שבו העושר כן משפיע על שעות העבודה הוא בקצוות הגיל. במדינות עשירות, בני נוער עובדים פחות ומבוגרים פורשים מוקדם יותר. אבל גתין וסאאז מוכיחים שהסיבה אינה העושר עצמו. הצעירים עובדים פחות כי הממשלות משקיעות בחינוך שמחזיק אותם בכיתות, והמבוגרים פורשים כי מערכות פנסיה ציבוריות מאפשרות להם לעשות זאת.

בישראל, בני הנוער עובדים 2.5 שעות שבועיות בממוצע, בדומה לעולם המפותח. אבל בצד השני של הציר, 31.1% מבני ה-60 ומעלה עדיין מועסקים, עם ממוצע של 10.7 שעות שבועיות לאדם. בצרפת הנתון צונח ל-3.2 שעות, ובגרמניה ובריטניה לכ-5.7. מבנה הפנסיה וגיל הפרישה בישראל מחזיקים את המבוגרים בשוק העבודה הרבה אחרי שעמיתיהם באירופה כבר הספיקו להרים רגליים.

לא המיסים מקצרים את שבוע העבודה

ואם שעות העבודה לא יורדות מעצמן עם הצמיחה, מה כן גורם למדינות מסוימות לעבוד פחות? גתין וסאאז בחנו את ההנחה הנפוצה שמיסוי גבוה מרתיע עבודה, ומצאו שהמתאם הזה מתמוסס ברגע ששוקלים שני גורמים אחרים: רגולציה על שעות עבודה, וגודל המגזר הפורמלי. המסקנה פשוטה: מה שמקצר את שבוע העבודה הם חוקים שקובעים מקסימום שעות, ימי חופשה בתשלום וכוח של ארגוני עובדים.

התובנה הזו אינה חדשנית לגמרי. כבר ב-2005, מחקר של הכלכלן אלברטו אלסינה ועמיתיו מצא שמדינות באירופה שהפחיתו שעות עבודה בעקביות מ-1960 היו בעיקר מדינות עם ארגוני עובדים חזקים ומדיניות רווחה מפותחת. גתין וסאאז מספקים עכשיו את הבסיס האמפירי הגלובלי: לא המיסים גרמו לאירופים לעבוד פחות, אלא המוסדות שכפו את זה.

ובישראל? ענף ההייטק, שמהווה נתח הולך וגדל מהכלכלה, פועל לפי כללי משחק שונים מחוק שעות עבודה ומנוחה. שעות נוספות לא תמיד נאכפות, ותרבות ה"אול-אין" של חברות הזנק מטשטשת כל גבול. כוחם של ארגוני העובדים הצטמצם בעשורים האחרונים, ורגולציית העבודה חלשה בדיוק בענפים שמשכו אליהם את הכוח האנושי האיכותי ביותר.

דווקא ההתפתחות האחרונה בישראל מדגימה את הטענה של גתין וסאאז. הסכם המסגרת שחתמה ההסתדרות ב-2023 הוביל לקיצור שבוע העבודה במגזר הציבורי מ-42 ל-40 שעות בשתי פעימות, כשהאחרונה נכנסה לתוקף בספטמבר 2024. מאות אלפי עובדים קיבלו שעתיים פנאי נוספות בשבוע, בלי שנפגע שכרם. זה לא קרה בזכות צמיחה כלכלית או פריצת דרך טכנולוגית. זה קרה כי ארגון עובדים ישב מול ממשלה וחתם על הסכם. בדיוק המנגנון שהמחקר הגלובלי מזהה כגורם היחיד שמקצר שעות עבודה.

60 שעות בשבוע? טעות קשה

בפברואר 2025, מייסד גוגל סרגיי ברין שלח מזכר לעובדי ג'מיני, מערכת הבינה המלאכותית של החברה, והכריז ש-60 שעות בשבוע הן "הנקודה המתוקה של הפרודוקטיביות". נאראיאנה מורתי, מייסד אינפוסיס, הלך רחוק יותר ודרש שבועות עבודה של 70 שעות. אילון מאסק טען שאף אחד לא שינה את העולם ב-40 שעות.

אלא שהמחקר מצייר תמונה הפוכה. ג'ון פנקאבל מסטנפורד ניתח את תפוקת עובדי תחמושת בריטים במלחמת העולם הראשונה, ומצא שמעבר ל-48 שעות שבועיות, התפוקה של כל שעה נוספת יורדת. מעבר ל-63 שעות, התפוקה הכוללת לא עולה כלל. מחקר על פרמדיקים במיסיסיפי חידד את הסכנה: ביצועי החירום ירדו בסוף משמרות ארוכות, עם השלכות קטלניות.

העובדים הישראלים מרגישים את המחיר על הגוף. לפי מדד ה-OECD לאיזון בין עבודה לחיים אישיים, ישראל מדורגת במקום השישי מהסוף עם ציון של ארבע נקודות מתוך עשר, לעומת ממוצע של 6.2 במדינות הארגון. הסקר החברתי של הלמ"ס מ-2016 חידד עוד יותר: 42% מהשכירים דיווחו שאינם מרוצים ממידת האיזון בין עבודתם לחייהם, ו-51% ענו שקשה להם לצאת מהעבודה לשעה כדי לטפל בעניינים אישיים.

המסקנה שגתין וסאאז מציעים קשה לעיכול, עבור חלק מהאנשים: האיזון בין עבודה לפנאי הוא לא תוצר לוואי של התעשרות, ולא עניין של העדפה אישית. הוא נובע ממשא ומתן חברתי שמעוגן בחוקים, במוסדות ובציפיות. מי שמחכה שהצמיחה הכלכלית תשחרר אותו מהמשרד, יחכה לנצח. במדינות שבהן אזרחים עובדים פחות, זה קרה בזכות חקיקה מחמירה, ארגוני עובדים חזקים וימי חופשה נדיבים. לא בזכות כספומטים מלאים יותר.