העסקים שנסגרים בעקבות המלחמה: המענקים וההבטחות מצד הממשלה עוד לא מורגשים בשטח, ועם החובות וההלוואות שהולכות וגדלות, לצד ירידה ניכרת בהכנסות - בעלי עסקים רבים נאלצים בלית ברירה לסגור או למכור אותם. בימים אלה הם מספרים על המציאות הכלכלית העגומה, ועל ההחלטה הקשה לסגור את העסק בתקופה הזו.
בנות הזוג מיכל רז ומאיה מזרחי מחפשות בימים אלה קונה שירכוש מהן את המסעדה הטבעונית שהן מנהלות מזה 7 שנים - מיקימאיה בצור משה. "המלחמה נתנה לנו נוק-אאוט. בהתחלה בישלנו הרבה לחיילים ולחיילות, ועד היום אנחנו עושות את זה אחת לשבוע. אנחנו גם מבשלות 3 פעמים בשבוע למשפחות מעוטף עזה, שלצערנו אין להן בית. בהתחלה הרגשנו צורך רק לפזר אוכל למי שקשה ואין לו, ואז הכרזנו שאנחנו מורידות את הישיבה במסעדה בערב, כי פחדנו ולא ידענו לאן הרוח נושבת", היא מספרת.
אחרי כחודש, השתיים מרגישות שהן פשוט לא יכולות להמשיך יותר לשדר עסקים כרגיל. "זה משהו באווירה הנפשית שלנו. היה נראה לנו מאוד קשה לשרת אנשים. משהו בראש לא הסתדר לי – איך אפשר להנות ולהתפנק מארוחה, כשיש חטופים? אנשים אומרים לנו 'איך אתן מוותרות?', כי המסעדה מצליחה ויש קהל שאוהב אותנו כבר 7 שנים. אבל המלחמה הזו התישה אותנו נפשית. הכל מקבל צורה אחרת. כל פרגון על מנה חדשה שאולי פעם היה בא לנו לקבל, היום עושה לנו חשק להקיא", משתפת רז. "אם מישהו היה בא ואומר לי, 'קחי את הכסף שהשקעת', הייתי אומרת לו – 'תן לי את הכסף ושחרר אותי מזה'".
השבוע מיכל ומאיה פרסמו את המסעדה למכירה. "עשינו את זה כי התעייפנו מהתקופה. אם הקורונה באה ונתנה לנו בעיטה אחת, אז הדבר הזה שווה ערך לאלף בעיטות. זה טלטל אותנו. אנחנו מחפשות מישהו שייקח את המקום הזה וייעשה איתו מה שהוא רוצה. יש הרבה אנשים שמנסים לעודד אותנו, אבל זה מרגיש כאילו מה שקרה חתך לנו בבשר. אי אפשר להסביר את זה. יש התשה נפשית מלראות שאנשים באים למסעדה. זה מרגיש שאיבדנו את הרצון להתעסק בלשרת אנשים. המסעדה פעילה על אוטומט, אנחנו ממשיכות כי אין ברירה, חייבים להתפרנס. אי אפשר פשוט לעזוב את הכול ולהכריז 'זהו, הרגו אותנו'".
גם שמואל אבוטבול, הבעלים של מסעדת "Hunter" בבת ים, החליט להשאיר את עסקי המסעדנות מאחור, לאור המצב. "האנטר היא עסק משפחתי שהקמתי לפני שנתיים, אוכל מהיר צפון אפריקאי", הוא מספר. לדבריו, המצב במשק לא היה טוב גם קודם לכן. "העלו פה ריביות בצורה עקבית, ללא שום מדיניות כלכלית תומכת, מה שיצר ירידה בכוח הקנייה של לקוחות – בנוסף לעלייה במחיר המימון של בעלי העסקים והיזמים. יוצא מכך מצב שאתה משלם יותר משמעותית על המינוף שלקחת כדי להקים עסק, נוסף לעליית חומרי הגלם, וזאת תוך כדי שאנשים עוד יותר רגישים למחיר. כל אלה הם צוואר בקבוק שמוביל למקום אחד. הכל הורגש משמעותית בבת ים, שם לאנשים יש פחות כוח קנייה. מי שהיה פעם מגיע כל יומיים, התחיל להגיע פעם בשבוע או שבועיים, ולבקש רק את מה שזול. המחזור החודשי ירד ב-50 אחוז, כל המסעדנים הרגישו את זה", הוא מספר.
לפי כחודשיים הגיע משבר נוסף, כשהציתו לו את המסעדה. "יום אחד סיימתי לעבוד ב-2 בלילה, וב-5 בבוקר אח שלי אומר לי 'קום, המסעדה נשרפת'. אני בא לשם ורואה חוקרי משטרה וכיבוי אש, שסיפרו לי שהייתה הצתה מכוונת. זו עוד דוגמה לחוסר משילות. שולחים אנשים לשרוף עסקים שהוקמו בדם, בידיעה שאין דין ואין דיין, ולמשטרה אין באמת יכולות או רצון עז להגיע למבצעים. העבריינים יודעים את זה", הוא אומר. "ניסיתי להקים את העסק בחזרה, אבל המלחמה התחילה. התזרים נחנק עוד יותר, והבנק סגר את הברז בנקודה הכי קריטית. זאת סטירה על סטירה על סטירה. יש לי אופי של לוחם, וגם הייתי כזה 3 שנים בעזה, כזה שלא מוותר. אבל אתה צריך להיות רמבו כדי לשרוד את כל זה, כשאתה עוד עסק חדש שהוקם מאפס".
נראה שלאבוטבול יש לא מעט ביקורת כלפי המדינה: "כל ההתנהלות עוד מלפני המלחמה, הייתה לא טובה. שום דבר לא היה מנוהל. עסקי הרחוב גוססים, כולם גמורים, ומסעדות בפרט. המשפט 'אין לנו ארץ אחרת' זו לא קלישאה, אבל צריך לשים אנשים מתאימים שיבואו לעבוד למען הציבור. כל החברים שלי המסעדנים עכשיו על הקשקש, לקראת גסיסה איטית, ואף אחד לא יודע אם המענקים ירימו אותם. זה מטורף לנהל בישראל עסק - אתה מחשב מחזור של 12 חודשים, ובפועל תעבוד עשרה חודשים בגלל סבבי לחימה, משברים והתקלות. בלי רזרבות על רזרבות בצד, זה בלתי אפשרי לנהל עסק. אני אומר את זה כאדם עם תואר שני בכלכלה ובמימון, שעבד בארגונים ופתח לבסוף עסק, כי המשכורות גם שם לא היו פרופורציונליות ליוקר המחיה. פשוט מוליכים אותנו שולל. לצערי נתתי את כל מה שהיה לי, כלכלית, פיזית ונפשית, והיום אני על סף פשיטת רגל. הדבר היחיד שמנחם אותי זה שהלכתי עם הלב, ועל זה אני גאה".
קובי לופו בן ה-45, בעלים של חברת ייעוץ המתמחה בליווי עסקים ורשתות בתחומי הזכיינות והמסעדנות, אשר כיום מתנדב במילואים אומר ש-7 באוקטובר הוא יום שילמדו בספרי ההיסטוריה והאזרחות, אבל כנראה שגם בספרי הכלכלה. לדבריו, "רוב העסקים בישראל נכנסו למלחמה במצב כלכלי לא טוב. במשך מספר חודשים חווינו התחלה של מיתון. הריביות גבוהות מאוד, ופגעו במשקי הבית. כתוצאה מכך, הצריכה הפרטית חד משמעית ירדה, ואת זה רואים ברוב ענפי הצריכה. אם חודשי ספטמבר ואוקטובר היו חודשים חזקים בדרך-כלל בענפי הקמעונאות בגלל החגים, השנה החגים היו מלכתחילה בסימן של האטה".
לדבריו, המלחמה הובילה להידרדרות של המצב הכלכלי הרעוע ממילא בשוק העסקי בישראל. "זה לא שיש נקודת פתיחה טובה בשביל להיכנס למלחמה – אבל כרגע עסקים רבים בארץ עומדים להבין שאין להם בכלל את האופציה להמשיך", הוא מעריך. "בין כה וכה עודף שטחי המסחר יצרו מצב של עודף תחרות, לצד היצע גדול מאוד של עסקים ללא הצדקה כלכלית ברוב המקרים. אז כרגע, עבור עסקים שמראש המצב הפיננסי שלהם היה מבוסס על הלוואות, הסוף כנראה קרוב. אני רואה עסקים שהושקעו בהם סכומים גבוהים מאוד, והם מציעים את העסק שלהם למכירה בסכומים מגוחכים. העיקר מבחינתם לצאת ולמזער נזקים להמשך".
לופו מסביר שיש לא מעט דרכים בשביל "להחזיק את הראש מעל המים". לדבריו, "אם נסתכל על עסקי הזכיינות, רשתות חזקות יכולות לסייע מעט לזכיינים שלהם בדחיית תשלומים, בקניית סחורה, וכן בהשתתפות במבצעים. בכך, הם יכולים לשפר את היכולת שלהם להצליח", הוא אומר ומחדד, "אני חייב להגיד שרשתות רבות נתקלות בימים אלה בוויכוחים ובקושי בניהול הזכיינים, כי המצב משפיע עליהם ופוגע להם באופן משמעותי ברווחיות. בעקבות זאת, אני מוצא את עצמי לא פעם משמש כבורר בין שותפים שרוצים להיפרד בגלל המצב, ובין רשתות לזכיינים שלה, שהיחסים ביניהם עלו על שרטון".
עם זאת, לדברי לופו, בזמנים כאלה כדאי לזהות הזדמנויות. "יש תחומים שבהם הפגיעה היא מינורית, אם בכלל. למשל, מוצרי צריכה בסיסיים שממשיכים להצליח ולככב, בעיקר כי אנשים יותר בבית כרגע. ניתן לראות שהבילוי כיום הופך להיות בילוי ביתי יותר, על חשבון בילוי במסעדות. לכן, עסקים צריכים לדעת להתאים את עצמם למגמה הזאת, שקצת מזכירה את תקופת הקורונה. בסופו של דבר עסק שבנוי נכון, ממותג, עם תשתיות נכונות, עם בידול ועם חשיבה אסטרטגית – יידע לצלוח את המשבר ולצאת ממנו מחוזק יותר, כי יהיו לו הרבה פחות מתחרים ביום שאחרי".