נלחם בטורבינות: טראמפ שוב יוצא נגד המעבר לאנרגיות ירוקות

בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס בשבוע שעבר, דונלד טראמפ הצליח לגרום לעולם לדבר בעיקר על גרינלנד, על נאט"ו ועל עוד מהלכים גיאופוליטיים שהוא אוהב להציב בראש סדר היום. אבל בתוך אותו נאום הסתתר גם מסר אחר, שנוגע ישירות לסביבה, לכיס של אזרחי מדינות רבות, ובעיקר לקרב הגדול של העשור: המעבר לאנרגיות מתחדשות.

הטענה המרכזית שלו נגד טורבינות רוח, היא, שהן "הורסות את הנוף" ו"הורגות את הציפורים". אין באמת ויכוח שטורבינות ענק משנות את קו הרקיע - אבל אם מדובר ב"הרס" או ב"אסתטיקה עתידנית" זו כבר שאלה של טעם.

גם בנושא הציפורים, יש אמת חלקית: טורבינות רוח אכן עלולות לגרום לפגיעה בבעלי כנף שנקלעים ללהבים המסתובבים במהירות גבוהה. אבל לצד זה, בשנים האחרונות נכנסו לתכנון ולהפעלה כלים שמטרתם לצמצם את הנזק - החל מהימנעות מהקמה באזורים עם ריכוז גבוה של מינים בסיכון, ועד שימוש באמצעי ניטור ואיתור (כמו מכ"מים) כדי לזהות תנועה של בעלי כנף בקרבת הטורבינות ולהתאים את ההפעלה. ובכל מקרה, חשוב לזכור את קנה המידה: בעלי כנף נפגעים בסדרי גודל גדולים בהרבה מפיתוח שטחים פתוחים לחקלאות ובנייה, מהשפעות השימוש בדלקי מאובנים (זיהום אוויר, קרקע, מים וים ושינוי אקלים), ומהתנגשויות בבניינים ובתשתיות.

אלא שטראמפ לא הסתפק בביקורת סביבתית או נופית. הוא תיאר את טורבינות הרוח כחלק ממה שכינה "הונאה": לטענתו, ככל שיש במדינה יותר טורבינות רוח -כך היא מפסידה יותר כסף ומצבה הכלכלי גרוע יותר. ואז הוא שלף את הקלף האהוב עליו מכל: סין.

טראמפ טען שסין מייצרת את רוב טורבינות הרוח ומייצאת את הטכנולוגיה הזו למדינות אחרות ול"אנשים טיפשים", בעוד שהסינים, לדבריו, "חכמים מדי" מכדי להשתמש בה בעצמם. לפי התיאור שלו, הם מקימים רק כמה חוות בודדות "שלא עובדות", רק כדי להראות לעולם איך זה נראה - ואז נהנים מכך שאחרים ממשיכים לקנות מהם את הטורבינות. מבחינתו, המסקנה ברורה: סין נשענת על פחם, נפט וגז, מתחילה לבדוק אנרגיה גרעינית - ומצליחה כלכלית. ולכן, אמר, ארצות הברית מפרקת טורבינות רוח "לא יעילות" ולא מאשרת הקמה של חדשות.

כאן בדיוק מתחיל הפער בין נאום שזורק משפטים גדולים לבין עולם שבו מספרים לא מסתדרים לפי סיסמאות. סין אכן הפכה לכוח דומיננטי בתעשיית הרוח העולמית, אחרי שעקפה יצרניות אירופאיות ואמריקאיות - אבל במקביל היא גם מובילה בהתקנת טורבינות בשטחה ובהפקת חשמל מרוח. בשנת 2024 היא הפיקה חשמל בהיקף של כ-1,000 טרה-ואט-שעה באמצעות טורבינות רוח, לעומת כ-630 טרה-ואט-שעה באירופה וכ-450 טרה-ואט-שעה בארצות הברית (ובישראל, לשם השוואה, כ-0.4 טרה-ואט-שעה).

גם בנושא הפחם, התמונה פחות נוחה לנרטיב שטראמפ מנסה לבנות: סין היא אמנם צרכנית הפחם הגדולה בעולם, אבל השימוש בפחם בסין (ובהודו) ירד לראשונה ב-2025 - בהתאם למדיניות של הגברת השימוש באנרגיות מתחדשות וצמצום דלקי מאובנים. בארצות הברית, מנגד, נרשמה עלייה של 13% בשימוש בפחם – השפה ישירה של מדיניות ממשל טראמפ.

מדינות שמשתמשות באנרגיות מתחדשות חוסכות הרבה יותר כסף

ואם המבחן הוא כסף - כאן ההפתעה אפילו גדולה יותר. מבחינת עלות ייצור, חשמל שמופק מטורבינות רוח ביבשה הוא הזול ביותר, יחד עם חשמל סולארי. למעשה, לפי ניתוחי עלויות מהשנים האחרונות, גם כשמוסיפים אגירה בסוללות -המחיר יכול להיות נמוך יותר בהשוואה לחשמל מדלקי מאובנים, אפילו בלי לחשב את "העלויות החיצוניות" הכבדות של זיהום ופגיעה בבריאות. ובכל זאת, דלקי מאובנים ממשיכים לקבל תמיכה ממשלתית עצומה: סבסוד ישיר בהיקף של כ-700 מיליארד דולר, וסבסוד עקיף (באמצעות העלויות החיצוניות שהציבור משלם בפועל) בהיקף שמתקרב ל-7 טריליון דולר בעולם בשנת 2024 - פי 4 עד פי 10 יותר מסבסוד אנרגיות מתחדשות. בתוך המציאות הזו, העלייה הכפויה בשימוש בפחם בארצות הברית תרמה, לפי הטענה, לעלייה של כמעט 7% במחירי החשמל במהלך השנה החולפת.

טראמפ ניסה להציג את אירופה כעדות חיה לכך שהמעבר לאנרגיה ירוקה "הורס כלכלה": הוא טען שהיקף ייצור החשמל והאנרגיה במדינות אירופה ירד בעשרות אחוזים, ושמחיר החשמל שם עלה לאורך עשורים - ולכן, לדבריו, האנרגיות המתחדשות "פגעו" בהן. אלא שהקביעות הללו אינן עומדות במבחן המציאות. מעבר לכך, מדינות מפותחות הצליחו בעשורים האחרונים לנתק בין צריכת אנרגיה לבין צמיחה כלכלית: אפשר לראות עלייה ברמת החיים ובתוצר גם כשצריכת האנרגיה לא מזנקת באותו קצב – בזכות התייעלות, עלייה בפריון ומעבר לכלכלות שמבוססות יותר על שירותים ופחות על תעשיות כבדות.

מלחמת רוסיה- אוראינה האיצה שימוש באנרגיות מתחדשות

משבר האנרגיה שפרץ בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה סיפק שיעור כואב במיוחד: ככל שמדינה הייתה תלויה יותר בדלקי מאובנים - כך מחירי האנרגיה בה היו גבוהים יותר והפגיעה הכלכלית הייתה קשה יותר; ולעומת זאת, מדינות שנשענו יותר על אנרגיות מתחדשות, כולל רוח, הצליחו להיפגע פחות. לא במקרה, רבות ממדינות אירופה האיצו את המעבר לאנרגיות מתחדשות דווקא אחרי המשבר - כדי לצמצם את הנזק שנגרם להן כתוצאה מהסתמכות על יבוא דלקי מאובנים.

ובכל זאת, טראמפ מציג חזון אחר: חזרה מוגברת לדלקי מאובנים ולאנרגיה גרעינית כדי "להחזיר את אמריקה" למעמד של מעצמת ייצור וכדי לשמור על היתרון שלה בתחום ה-AI. הבעיה היא שהעתיד הזה, יהיה לא רק מזוהם יותר - אלא גם יקר יותר: הוא יעמיק פגיעה בבריאות ובסביבה, במיוחד אם הרגולציה תוחלש; והוא עשוי להיות יקר יותר גם כלכלית, בהשוואה למעבר לאנרגיות מתחדשות ולאגירת אנרגיה. מי שירוויחו ממנו יהיו בעיקר חברות דלקי המאובנים - בעוד שהאזרחים ישלמו את החשבון דרך זיהום, תחלואה ונזק סביבתי.

יש גם נקודה אחת שטראמפ כמעט לא מדבר עליה, אבל היא אולי ההבדל הגדול ביותר בין העולמות: היום הטכנולוגיה מאפשרת לאזרחים לייצר אנרגיה, לאגור אותה ואפילו למכור אותה - באמצעות ייצור מבוזר מאנרגיה מתחדשת, אגירה ורכבים חשמליים. דלקי מאובנים ואנרגיה גרעינית לא מציעים לאזרח מודל דומה של עצמאות אנרגטית.

בסוף, הנאום בדאבוס נשמע נחרץ - כמו שטראמפ אוהב. אבל כשמציבים מולו את הנתונים, מתגלה שוב אותו סיפור מוכר: הרטוריקה בועטת, המספרים עקשנים. והשאלה האמיתית היא לא רק מה טראמפ חושב על טורבינות רוח - אלא כמה מהר העולם ימשיך להתקדם, גם כשהפוליטיקה מנסה למשוך אותו לאחור.

ד"ר דניאל מדר הוא חוקר, יועץ מדעי וממייסדי חברת SP Interface

הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה