הביקיני הישראלי שכבש את אנג'לינה והנסיכה דיאנה

האימפריות הכלכליות של המאה שעברה בישראל הגיעו כמעט כולן מתחום התעשייה המסורתית הפרטית. ב-1948 היו בישראל כ-780 אלף תושבים (כ-80% יהודים), מתוכם כ-65 אלף עבדו במפעלי תעשייה מקומיים (פעם לא היו עובדים זרים). ראשי ענקיות התעשייה היו עשירי המדינה ומקורבים למקבלי ההחלטות בממשלה באופן גלוי (מה שלא היה מתקבל בעין יפה בימים אלה), בעיקר כי היו המעסיקים הגדולים ביותר וסיפקו עבודה לעשרות אלפים, בעיקר בפריפריה.

תעשיית הטקסטיל הייתה הקטר של הכלכלה הישראלית ואחד המעסיקים הגדולים בפריפריה, עד שהיבוא והייצור הזול במזרח הרחוק הכריעו אותה. הדורות הבאים, אם בכלל היו, מכרו את המפעלים שהקימו הוריהם והפכו ליבואנים מצליחים, או לנדל"ניסטים שהחלו את הקריירה שלהם כשבנו פרויקטים על קרקע המפעל, או שניצלו את הכסף ממכירת החברה להקמת חברות השקעות ואחזקות בתחומים אחרים (למשל, לודז'יה רוטקס של משפחת רוטלוי - חלוצת טקסטיל שהפכה לחברת השקעות ונדל"ן).

"אתא" - מובילת תעשיית הטקסטיל ב-20 שנותיה הראשונות של המדינה

החברה הוקמה ב-1934 על ידי אריך מולר, עולה חדש מצ'כוסלובקיה. היא החלה כספקית מקומית של מוצרי טקסטיל לצבא הבריטי ולאחר מכן התפתחה גם לקווי לבוש אזרחיים. ב-1938 מנה המפעל 205 עובדים, ב־1946 עמד המספר על 921 וב-1949, לאחר הקמת המדינה - 1,128 עובדים. עם הקמת צה"ל, הפכה "אתא" לספק הביגוד והטקסטיל הראשי של הצבא. בשנות ה-50, בתקופת הצנע, כל משפחה בישראל הייתה מקבלת הקצבה של נקודות ובאמצעותם היא רכשה בגדים בחנויות שהיו בבעלות או בזיכיון אתא. סימן ההיכר בייצור האזרחי שלה היו בגדי חאקי, חולצות השבת הלבנות, חולצות רקומות וכובע הטמבל. המוצרים היו פשוטים וזולים יחסית והתאימו לרוח התקופה.

הישראלים, שבשנות ה-60 נחשפו יותר ויותר לחו"ל וגם לאופנה מחוץ לישראל, זנחו לאט לאט את אתא, שלא ידעה להתאים את עצמה לשינויי הטעם הישראלי בזמן; החברה נקלעה לקשיים ולבסוף נמכרה ב-1977 למשפחת אייזנברג שסגרה את המפעל לבסוף באמצע שנות ה-80. המפעל ורשת חנויות אתא העסיקו כ-3,000 עובדים ועובדות בסוף שנות השבעים.

גוטקס - לאה גוטליב שמה את ישראל על המפה העולמית בתחום בגדי ים

גוטליב נולדה בהונגריה ועלתה לישראל לאחר השואה ב-1949 עם בעלה ארמין גוטליב. הם רכשו דירת חדר ביפו ומכרו מעילי גשם שתפרו בעצמם. גוטליב הבינה שבישראל החמה כדאי יותר למכור בגדי ים מאשר מעילי גשם, וב-1956 ייסדו בני הזוג את מפעל בגדי הים "גוטקס", שגם עסק לאחר מכן בעיצוב וייצור של בגדי חוף.

בשנות השמונים והתשעים זכתה החברה גם למוניטין בינלאומי ובגדי הים שלה נמכרו בבלומינגדיילס וסאקס בשדרה החמישית בניו יורק. סלבריטאיות נודעות כמו מדונה, אנג'לינה ג'ולי וגם הנסיכה דיאנה צולמו עם בגדי הים של גוטקס.

לאחר פטירתו של ארמין ב-1995, שקעה גוטקס בחובות וב-1997 מכרה משפחת גוטליב 80% ממניותיה בחברה ללב לבייב, שהפך אותה עם שותף אמריקני לקבוצת טקסטיל מובילה שתחתיה מותגים בינלאומיים כמו זארה, פול אנד בר, נייקי, גאפ, מסימו דוטי ומותגי בגדי הים כריסטינה, טורקיז, פלפל וגוטקס. ב-2001 פרשה לאה גוטליב מהחברה ומכרה גם את 20% הנותרים שהחזיקה המשפחה ללבייב. היא נפטרה ב-2012. בתה יהודית גוטפריד, שהייתה בעלת שם בפני עצמה כמעצבת הראשית של גוטקס, מתה עוד לפני אמה ב-2003, בגיל 59.

מפעלי טקסטיל נוספים שהפכו למותגים מובילים ונסגרו היו: פולגת, בגיר, המגפר (ייצר נעלי עבודה, נעלי בית ועוד), לודז'יה, ארגמן, דלתא הגליל ותפרון. חלקם עדיין מוכרים גם היום כמותגי טקסטיל. כך למשל, קסטרו שבעליה, אהרון קסטרו, שהקים את החברה בשנות ה-50, רצה לסגור אותה בסוף שנות ה-80 לאחר שנקלעה להפסדים. חתנו, גבי רוטר, ובתו אתי רוטר, לקחו את החברה לידיהם, סגרו את הייצור בארץ והעבירו אותו למדינות ייצור זולות, והפכו אותה לרשת אופנה מובילה בארץ עם פעילות לא קטנה גם בחו"ל.

מפעל "בונד" לסכיני גילוח הפך ל"דיפלומט" הענקית

אמנם הטקסטיל היה לב התעשייה הישראלית בעשורים הראשונים לחיי המדינה, אבל היו לא מעט מפעלים מתחומים אחרים, שהיו מותגים מובילים בארץ בתחומם. כזה היה מפעל "בונד" שייצר סכין גילוח דו-צדדית שהוכנסה בהברגה לידית מתכת. ישראלים ותיקים יספרו גם היום שהיא ייצרה את הגילוח החלק ביותר, אבל גם הייתה גורמת לפציעות תכופות.

המפעל הוקם בתחילת שנות השישים בידי התעשיין יצחק ויימן ומשפחת מנדל הציונית־אמריקאית. לאחר פטירתו בשנות השמונים, הרחיב בנו, נועם, את פעילות החברה לייבוא והפצת סכיני גילוח תחת השם "דיפלומט".

לאחר כמה שנים, כשהיבואנית המתחרה, חברת שסטוביץ, הביאה את מותג "ג'ילט" לארץ, סגר ויימן את המפעל והפך את דיפלומט לחברת ייבוא המגלגלת מיליארדים בשנה.

"על כל לשון, ליבר תמיד ראשון"

ב-1926 הקים ישראל ליבר, תעשיין טקסטיל מצליח בגרמניה ועולה חדש לישראל, את בית החרושת לקקאו, שוקולד וסוכריות "ליבר". המפעל ייצר את שוקולד "מקופלת" והביא לישראל את מותג המסטיק "בזוקה". לאחר מספר שנים החל המפעל לייצר גם קפה נמס וקפה שחור והפך למתחרה העיקרי של "עלית". ב-1970 רכשה עלית את ליבר שנקלעה לקשיים, לפני שנמכרה בעצמה למשפחת שטראוס. הסלוגן המוכר מאוד בשנות ה-60, שליווה את מוצרי ליבר ואת הפרסומות שלה היה "על כל לשון, ליבר תמיד ראשון".

ה"דרמפון" של חברת תיא

"דרמפון" היה שמפו לשיער, שיוצר משנות ה-40 והיה מוביל בתחומו עשרות שנים. הוא יוצר בבית החרושת לתמרוקים "לידו" ביפו, שעבר ב-1935 לת"א ושינה את שמו ל"תיא" (ראשי תיבות של "תמרוקי ארץ ישראל").

בשנות ה-80 העביר אריה גניגר את המפעל לבניו, שמכרו את החברה ב-1990. לאחר מכירת פעילות התמרוקים, החלה החברה לפעול כחברת השקעות בתחומי התקשורת והנדל"ן. ב-2009 נמכרה קרליין ל"סנו". כיום תיא עוסקת בהפקת שידורי טלוויזיה ומתן שירותים בתחום המדיה והיא נסחרת בבורסה לפי שווי של כ-142 מיליון שקל. עמי גניגר מחזיק בה כיום כ-37%.

מותגי החברה מחזיקים מעמד עד היום - דרמפון שהפך לסבון ללא סבון לגוף ונמכר כמוצר לתינוקות, בת אורן קצף אמבטיה ותיאדנט מי פה, נמצאים עדיין על מדפי חנויות הפארמה.

סוסיתא - רכב הפיברגלס שכבש לא מעט ישראלים

בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה פעלו בישראל שני מפעלים שייצרו מכוניות פרטיות; הראשון היה אילין תעשיות שהוקם ב-1951 בבעלות אפרים אילין, והרכיב מכוניות של מותגים קיימים מרכיבים שנשלחו אליה מאירופה ומארה"ב (רנו דופין, ויליס, קונטסה ועוד). השני היה מפעל "אוטוקרס" שהוקם ב-1957 בידי יצחק שובינסקי, שייצר את המכונית הישראלית "סוסיתא" ולאחר מכן את דגם "כרמל דוכס", שהפך להיות הרכב של הקצונה הלא בכירה בצה"ל בשנות ה-70 של המאה שעברה.

שובינסקי חיפש לייצר מכונית עממית ופשוטה המתאימה לכל כיס. המכונית, שפותחה בחברת הרכב הבריטית "רילאיינט", יוצרה מחלקי פיברגלס, חומר חזק העשוי מסיבים דקיקים של זכוכית, שיתרונות בכך שלא החליד, שחוברו זה לזה באמצעות קרשים. הרצפה הייתה עשויה מעץ לבוד. המנוע בגודל 1,300 סמ"ק היה תוצרת פורד.

ב-1962 נמכרו כ-1,216 רכבי סוסיתא מרובעים והיא נחשבה אז לסיפור הצלחה יחסי. ההצלחה של המכונית לוותה גם בחיצי לעג, על כך שלא כדאי להשאיר אותה חונה באזור הדרום כי גמלים יאכלו אותה. בסך הכל יוצרו במפעל כ-16 אלף מכוניות סוסיתא.

אבל אוטוקארס לא האריכה ימים; בנובמבר 1971 פשטה החברה את הרגל לאחר שריליאנט סירבה להזרים הון לחברה. ב־1974 החברה נרכשה על ידי קונצרן כור, ששינה את שמה ל"רום כרמל". החברה ייצרה את מכוניות ה"רום" שצוידו במנוע תוצרת קרייזלר מ-1976 ועד 1981 אז הפסיק המפעל את פעילותו, לאחר שהודיע כי מלאי המנועים שלה אזל.

סיפולוקס - המתנה האולטימטיבית בכל חתונה

אחד המותגים הישראליים הנוסטלגיים ביותר; הוא המצאה אמריקאית, שכבשה כמעט כל בית בישראל בשנות ה-60. הוא החליף את סיפון הסודה הענקי וחסך סחיבה של כמה כאלה בכל שבוע מהמכולת הביתה.

הסיפולוקס הביא את הבשורה של הכנת סודה בבית. את המכשיר מילאו במי ברז, ובאמצעות בלונים קטנים של פחמן דו-חמצני דחוס, אותם היה ניתן להחליף בחנות לאחר שהתרוקנו, אפשר היה להכין סודה תוססת ככל שנדרש. בשנות ה-70 ואף לאחר מכן, הפך הסיפולוקס למתנת חתונה אולטימטיבית, ולא מעט בדיחות בסגנון "אז כמה סיפולוקסים קיבלתם לחתונה?", שיקפו זאת.

במהלך שנות ה-90 של המאה שעברה, החל הסיפולוקס להיעלם, כשחברות כמו סודה קלאב/סודה סטרים החלו למכור את מכונות הסודה הביתיות המשוכללות יותר.

דפרון - המחברות שהיו בילקוט כל תלמיד

בילקוט של כל תלמיד משנות ה-60 ועד סוף המאה שעברה, אפשר היה למצוא תמיד מחברות בצבע חום בהיר (לא היו אז עטיפות צבעוניות למחברות) תוצרת "דפרון". על הכריכה החומה היה כתוב "מחברת", למקרה שהסתכלתם עליה ולא הבנתם מה המוצר.

החברה הוקמה בשנת 1939 על ידי רפאל דוברובסקי כבית מלאכה קטן בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, והפכה ב-1973 למפעל גדול בפתח תקווה. בשנות ה-70 וה-80 היא הייתה החברה המובילה בתחום המחברות, הפנקסים והמעטפות, ואף ייצאה למדינות באירופה ובאפריקה. בשיאה העסיקה החברה המשפחתית כ-270 עובדים.

היבוא הזול מסין ומהרשות הפלסטינית ומאוחר יותר המעבר לכתיבה במחשב ולא במחברות, חרצו את גורלה של דפרון. היא התמקדה בייצור מעטפות וב-2012 מכרה את קו ייצור המעטפות שלה למשקיע פרטי עבור כ-10 מיליון שקלים. המתחרות הישראליות שקמו אחריה - דפתר וח.מ.ן נסגרו עוד לפניה.

בניו של רפאל, יוסי ושלמה, המשיכו לעסוק בהפקות דפוס מיוחדות בתחום הקד"מ והשיווק הדיגיטלי. שלד החברה, שנסחרה בעבר בבורסה, נמכר ב-2007 תמורת 19 מיליון שקל. קרקע המפעל בפתח תקווה נמכרה והפכה בין היתר לסניף של הום סנטר.