חצי מהישראלים מוכנים להחליף מקצוע – ולעזוב את הארץ

כשנעמה (השם המלא שמור במערכת) עלתה עם משפחתה על המטוס לקליפורניה בשנת 2018, התוכנית נראתה פשוטה, מוגדרת וזמנית לחלוטין: שלוש שנים מעבר לים, חוויה משפחתית מעצימה, הזדמנות לילדים לספוג אנגלית ברמת שפת אם, ואז חזרה שגרתית הביתה. היא לא חלמה להגר, לא ביקשה לברוח מישראל ואף לא קיבלה החלטה אידיאולוגית. הזדמנות מקצועית שנפתחה בפני בעלה פשוט אפשרה למשפחה לצאת להרפתקה. אלא מאז עברו שמונה שנים. הילדים גדלו, ובין לבין הגיעו מגפת הקורונה, המאבק החברתי סביב המהפכה המשפטית, אירועי 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת. בכל פעם מחדש, מספרת נעמה, שאלת החזרה לארץ עלתה לדיון, ובכל פעם התחושה הייתה שזה עדיין לא הזמן הנכון.

"כל הזמן שאלת החזרה מרחפת באוויר", היא משתפת בגילוי לב. "זה לא רק אצלנו, אלא אצל הרבה מאוד משפחות וחברים שנמצאים סביבנו. כל הזמן מרגישים שזה לא הזמן המתאים, ובינתיים הזמן פשוט עובר. ככל שנמצאים יותר שנים ברילוקיישן, וככל שהילדים גדלים, יוצאים לקולג' ומשתלבים במסגרות המקומיות, החזרה הופכת קשה ומורכבת הרבה יותר. היא אף פעם לא בלתי אפשרית, אבל היא נעשית הרבה פחות פשוטה".

הסיפור של נעמה התחיל בתקופה שבה רילוקיישן נתפס בעיקר כהזדמנות מקצועית זמנית, בדרך כלל עבור עובדים בחברות טכנולוגיה בין-לאומיות. אלא שסקר הרילוקיישן השנתי של מחלקת המחקר ב-AllJobs, שנערך זו השנה השישית ברציפות בקרב 616 עובדות ועובדים בני 22 ומעלה, מצביע על שינוי עמוק, רוחבי ומטלטל בדעת הקהל הישראלית. לפי הסקר, 72% מהמשיבים חשבו ברצינות במהלך השנה האחרונה על מעבר למדינה אחרת. נתון זה נותר יציב וגבוה מעל רף ה-70% זה השנה השנייה ברציפות (לעומת 73% אשתקד), כשהוא מעיד כי המחשבה על עזיבה אינה עוד תגובה אמוציונלית חולפת, אלא תמונת מצב עמוקה של הציבור.

"זה לא אומר בהכרח ש-72% יארזו מחר מזוודות ויעשו רילוקיישן", מדגישה ליאת בן-תורה שושן, סמנכ"לית תחום הקריירה וההשמה ב-AllJobs, "אבל כשכל כך הרבה ישראלים שוקלים את האפשרות הזו, זה לא עוד נתון בסקר אלא תמונת מצב חברתית. הנתונים עקביים שנה אחרי שנה והם מספרים סיפור גדול יותר על יוקר המחיה, איכות החיים ועל המחיר הכבד שרבים מרגישים שהם משלמים כדי לבנות כאן את העתיד שלהם. השאלה עבור העובד הישראלי כבר אינה רק היכן ניתן להרוויח יותר, אלא באיזו נקודה על הגלובוס ניתן לבנות חיים יציבים, בטוחים ומאוזנים יותר לאורך זמן".

כמעט 85% מהישראלים אינם שוללים את האפשרות ללמוד מקצוע חדש מן היסוד

אחד הממצאים המפתיעים ביותר בסקר נוגע לזהותם של אלה שמדמיינים עתיד מעבר לים. לא מדובר עוד רק בהייטקיסטים שקיבלו הצעה מפתה מהמטה האמריקאי של החברה. המשיבים שהביעו רצון לעבור הגיעו מתחומים נרחבים: אדמיניסטרציה ומנהלה (15%), חינוך והוראה (8%), הייטק (7%), לצד תחומי האינטרנט, הדיגיטל, הרפואה והפארמה. רק 38% מהנשאלים מעריכים כי קיים בחו"ל היצע משרות במקצוע הנוכחי שלהם (22% מדווחים על היצע רחב ו-16% על היצע מועט), בעוד 17% מעריכים כי אין כלל משרות בתחומם מעבר לים.

למרות הפער המקצועי הזה, הרצון לעזוב כה עז עד שיותר ממחצית מהמשיבים (54%) הצהירו כי יהיו מוכנים לעבור הסבה מקצועית מלאה כדי להגדיל את סיכוייהם לרילוקיישן. 31% נוספים השיבו כי אולי ישקלו זאת, ורק 15% שללו את האפשרות לחלוטין. במילים אחרות, כמעט 85% מהישראלים אינם שוללים את האפשרות ללמוד מקצוע חדש מן היסוד ולהתחיל מחדש, ובלבד שיבטיחו לעצמם עתיד במדינה אחרת.

לדברי בן-תורה שושן, זוהי אחת התוצאות המשמעותיות והדרמטיות ביותר בסקר: "פעם היינו רואים בעיקר אנשים בחברות גלובליות וטכנולוגיות שמתייחסים לרילוקיישן כאל מסלול טבעי. היום רואים נכונות בתחומים רחבים הרבה יותר. אנשים מוכנים ללמוד משהו אחר לחלוטין ולשנות את הקריירה שלהם כדי לאפשר לעצמם מעבר לחו"ל. נתון זה מעיד כי עבור חלק ניכר מהישראלים, המעבר אינו עוד הזדמנות מקצועית מזדמנת, אלא יעד חיים מחושב, שלמענו הם נכונים לנהל סיכונים, לרכוש מיומנויות חדשות ולהתחיל מחדש מבחינה תעסוקתית".

מה המניעים לעזיבה?

כאשר צוללים לעומק המניעים, השיקול המרכזי נותר כלכלי: 55% מהמשיבים מאמינים כי רילוקיישן ישפר את מצבם הכלכלי, נתון גבוה אם כי רושם ירידה קלה מ-59% אשתקד. יוקר המחיה בישראל, האינפלציה והקושי לבנות ביטחון פיננסי לטווח ארוך הופכים את חו"ל, לפחות בדמיון, למקום שבו אפשר להתחיל מחדש בתנאים נוחים יותר. אך כסף הוא רק חלק מהתמונה. 47% ציינו כי הם רוצים לעשות זאת בשביל חוויה והתנסות של מגורים ועבודה בתרבות אחרת, 43% מקווים לשפר את איכות החיים ולפנות יותר זמן למשפחה ולפנאי, ו-38% רואים במעבר דרך לקידום הקריירה.

במקביל, המשקל של המצב הביטחוני והפוליטי הולך ועולה. 33% ציינו את המצב הביטחוני כשיקול מרכזי (עלייה מ-30% אשתקד), 27% הצביעו על אכזבה כללית מהמצב במדינה (עלייה מ-24%), ו-23% ציינו את המצב הפוליטי כגורם המשפיע על החלטתם. "הרצון לשפר את המצב הכלכלי תמיד נמצא במקום הראשון, אבל לידו נמצאים גם החוויה, העתיד של הילדים והשאיפה לאיכות חיים", מסבירה בן-תורה שושן. "אנשים רוצים שהילדים שלהם יחוו תרבות אחרת, ידברו אנגלית ויגדלו בסביבה שקטה. יש גם רצון לאיזון טוב יותר בין עבודה לחיים. רבים מרגישים שהם עובדים המון שעות ומתעייפים מהמרוץ. לזה מתווספים המצב הביטחוני, חוסר היציבות, נטל המילואים הממושך והעובדה שהילדים גדלים בצל מלחמה".

אצל נעמה, לעומת זאת, אותם גורמים לא דחפו את המשפחה לעזוב מלכתחילה, אלא הפכו עם השנים לסיבות שמעכבות את החזרה. "לא עזבתי כי משהו הפריע לי בישראל", היא מדגישה. "עזבתי רק בשביל החוויה. כל הדברים שמפריעים לי היום הם הדברים שמעכבים אותי מלחזור, אבל הם לא הסיבה שאני שם. אני רוצה לחזור, וברור לי שבעיניי בסוף אני חוזרת. אבל הבת שלי מתחילה קולג', ואני לא רואה איך אני חוזרת כשהיא נמצאת שם. במקביל אני מסתכלת על המצב הביטחוני, הפוליטי ועל כל מה שקורה, וזה הופך את הצעד למסובך עוד יותר".

הגעגוע אינו נעלם גם אחרי שנים מעבר לים

לפי הסקר, המחסום הגדול ביותר בפני מעבר אינו מקצועי או כלכלי, אלא רגשי. 45% מהמשיבים חוששים מהגעגועים לסביבה הטבעית ולמשפחה (עלייה מ-38% אשתקד). 33% חוששים מקושי בהתאקלמות מקצועית, 24% חוששים מתחושת בדידות ו-17% מהבדלי מנטליות. מנגד, 31% טוענים כי אין להם כלל חששות מביצוע רילוקיישן, ו-23% אף הודו כי הם חשים קנאה גלויה באנשים שביצעו את המעבר.

נעמה מדגישה שהגעגוע אינו נעלם גם אחרי שנים מעבר לים. "אני חושבת שהרבה ישראלים בארץ לא מבינים עד כמה מה שקורה בישראל משפיע גם על ישראלים שנמצאים בחו"ל", היא אומרת. "אנשים כאן מאוד מחוברים למשפחות שלהם, לפוליטיקה ולכל מה שקורה. השנים הקשות שעוברות על ישראל עוברות בצורה מאוד לא פשוטה גם על מי שחווה אותן מרחוק. אי אפשר להבין משם מה עובר על מי שנמצא בארץ, אבל גם החוויה שלנו הייתה קשה מאוד, במיוחד מאז 7 באוקטובר". לדבריה, המרחק לא החליש את הזהות הישראלית שלה, אלא דווקא חיזק אותה: "כשאתה בחוץ אתה לפעמים מרגיש אפילו יותר ישראלי, כי אתה צריך לשמור על הזהות שלך. הישראליות מתחזקת, היא לא נחלשת. גם אם אתה לא כאן, זה לא אומר שהלב שלך לא כאן".

החיבור החזק הזה מסביר גם מדוע הנתון שלפיו 72% שוקלים רילוקיישן קשה לה לשמיעה: "קשה לי כי אכפת לי מהמדינה הזאת ואני דואגת לעתיד שלה. אני יכולה להבין את הייאוש, את הפחד ואת התסכול. אני יכולה להבין את תחושת חוסר הצדק, כשיש אנשים שמקריבים הכל לעומת אחרים שלא. אבל קשה לי לשמוע שכל כך הרבה אנשים חושבים על לעזוב".

האנטישמיות הגוברת מתחילה להפחיד

נתון בולט ודרמטי נוסף בסקר הוא הזינוק הקיצוני בחשש מאנטישמיות. 29% מהמשיבים ציינו אותו כאחד החששות המרכזיים שלהם – נתון ששילש את עצמו בהשוואה ל-9% בלבד בשנה שעברה ו-12% לפני שנתיים. ובכל זאת, הביקוש ליעדים במערב זינק בחדות: צפון אמריקה (ארה"ב וקנדה) ממשיכה להוביל בראש עם 66% (לעומת 48% אשתקד), אירופה זינקה ל-43% (לעומת 26%), ויוון וקפריסין זכו ל-32% מהביקוש. בערים הספציפיות נרשמה נסיקה בניו יורק (39%), לוס אנג'לס (35%) ומיאמי (32%), לצד טורונטו, סידני, אתונה ולרנקה.

נעמה אומרת שלא חוותה אירוע אנטישמי קיצוני באופן אישי, אך האווירה מורגשת היטב: "זה נמצא מסביב והולך ונעשה מורגש יותר, גם בבתי הספר וגם בתחושה הכללית. לשמחתי לא נתקלתי במשהו באופן אישי, אבל אני לא יכולה לומר שזה לא מורגש".

עד 7 באוקטובר, הייתה משוכנעת שהרילוקיישן היה אחת ההחלטות הטובות שקיבלה. "היו לנו שנים נהדרות, והיה לי ברור שכשארצה לחזור זה יהיה אפשרי וקל", היא מסכמת. "בשנים האחרונות אני כבר לא יודעת איך לענות על השאלה הזאת. לפעמים אני מרגישה שהדברים התגלגלו כך שהשליטה כבר לא לגמרי בידיים שלי, ואני תוהה אם אולי היה פשוט יותר אילו לא היינו עושים את הצעד הזה".

זוהי גם האזהרה המפורשת שלה למשפחות שמתכננות לעזוב לשלוש שנים מתוך הנחה שישלטו במועד החזרה: "יש אשליה שאתה מקבל החלטה לצאת, וכמו שההחלטה הזאת הייתה בידיים שלך, כך גם החזרה תמיד תהיה בידיים שלך. אבל החיים מתגלגלים. הילדים גדלים, אנשים נכנסים למסלולים, והמציאות משתנה גם בישראל וגם במקום שבו אתה נמצא. צריך להביא בחשבון שלא תמיד אפשר לצפות איך הדברים יתפתחו. ומעל הכל – מי שעוזב לא מפסיק להיות חלק מהארץ. אתה ישראלי, והדאגה, תחושת השייכות והאכפתיות נשארות איתך תמיד".