הגז בורח מהביוב, ואתם מריחים אותו קילומטרים משם: מה באמת עומד מאחורי מפגעי הריח שפוגעים בערים
בתחילת נובמבר תושבי ראשון לציון חוו יממה של סירחון שהילך אימים. אבל מומחית לזיהום אוויר מסבירה שהבעיה הרבה יותר רחבה: תשתיות ביוב ישנות, גזים שבורחים מצנרת, וטכנולוגיה שלא מסוגלת למדוד את מה שהאף שלנו מריח

ריחות של גז, ביוב או חומרים כימיים שמתפשטים באוויר הם לא רק מטרד: הם יכולים להעיד על כשל בתשתיות, על פליטת חומרים מסוכנים, ולעתים גם על סיכון בריאותי של ממש. אבל בניגוד לזיהום שאפשר למדוד במכשירים, מפגעי ריח תלויים בתפיסה אנושית, וזה הופך את ההתמודדות איתם למורכבת במיוחד.
בתחילת נובמבר חוו תושבי ראשון לציון אירוע שהמחיש את הבעיה: ריח חריף התפשט ברחבי העיר ונמשך כמעט יממה שלמה. רק לאחר שעות של סריקות הצליחו הרשויות לאתר את המקור. ראש העירייה, רז קינסטליך, הודיע כי מדובר במפגע תברואתי חמור, שנגרם כתוצאה משפיכת פסולת דלק ושמן לתוך שוחת ביוב באזור מרוחק במערב העיר.
ד"ר רבקה קולטון שפירא, מומחית לזיהום אוויר וריחות, מסבירה שהמפתח להבנת מפגעי ריח ממערכות ביוב נעוץ בכימיה שמתרחשת מתחת לפני השטח. בתוך מערכת הביוב נוצרות באופן טבעי, בעקבות פעילות חיידקים בתנאי חוסר חמצן, תרכובות גופרית, אמוניה ואמינים, שחלקן מתאפיינות בריחות רעים עם סף ריח נמוך מאוד. כשחומרים חריגים כמו פסולת דלק נשפכים לתוך המערכת, הם עלולים לגרום לשחרור מואץ של גזים.
לדבריה, מכסי מערכות הביוב אינם אטומים לחלוטין. "כשנוצר עודף גזים בתוך הצנרת, הגז מחפש איך לברוח החוצה, ואז מתרחש תהליך של השוואת לחצים והגז משתחרר לסביבה", היא מסבירה. כך, גזים שנוצרו בנקודה אחת יכולים להיפלט הרחק ממנה, ולהתפשט על פני אזורים נרחבים.
ריח חריף לא בהכרח אומר סכנה
החשיפה לריח חריף אינה מעידה בהכרח על סיכון בריאותי. לדברי קולטון שפירא, לא ניתן להסיק מעוצמת הריח לבדה מהי מידת הסיכון, בין היתר משום שריחות רבים מורכבים מתערובת חומרים, והתגובה אליהם משתנה מאדם לאדם. "ריח יכול להשפיע פסיכולוגית, ויכול לגרום גם לתגובה פיזית", היא אומרת. "יש אנשים שיחושו אי-נוחות בלבד, ואחרים עלולים לחוות אותו כמטרד משמעותי".
ההבדלים ברגישות האישית מקשים לא רק על הערכת ההשפעה, אלא גם על המדידה עצמה. מכשירים יכולים לזהות חומרים כימיים מסוימים, אך הם לא מסוגלים לשחזר את האופן שבו בני אדם קולטים ומזהים תערובות של ריחות. "אין לנו מכשירים שיודעים לעשות את מה שהאף שלנו יודע לעשות", אומרת קולטון שפירא. המורכבות גדלה עוד יותר כשתערובות של חומרים ממקורות שונים עוברות תגובות כימיות עם אור השמש והלחות באוויר, ויוצרות תרכובות חדשות.
גם בשגרה, מערכות ביוב וניקוז עירוניות הן מקור למפגעי ריח. קולטון שפירא מצביעה על פער מובהק: "בעיות הריח בעיר מופיעות בעיקר בחלקים הישנים שלה, ולא בחלקים החדשים". בשכונות חדשות, מערכות הביוב מתוכננות ונבנות בטכנולוגיות מתקדמות, בעוד תשתיות ותיקות סובלות מבלאי מצטבר ומהצטברות משקעים בצנרת שגורמת לסתימות ולפליטת ריחות.
לטפל ב-90 אחוז מהבעיה, זה החלק הקל
גם כשהמקור מזוהה, הטיפול אינו פשוט. קולטון שפירא מסבירה שהטיפול בריחות מחייב טכנולוגיות ייעודיות ויקרות, ושדווקא ההתקדמות מפתרון חלקי לפתרון מלא היא החלק היקר ביותר. "אנחנו יכולים לטפל מצוין ב-90 אחוז מהבעיה, אבל עשרת האחוזים הנוספים האלה יעלו יותר ממה שעלו כל ה-90 אחוז הראשונים", היא אומרת.
אחת הבעיות המרכזיות היא חדירת מי גשמים למערכת הביוב, דרך מכסים שאינם אטומים וחיבורים בין מערכות ניקוז לביוב. לדברי קולטון שפירא, בימי גשם כמות המים שמגיעה למכוני טיהור השפכים גדלה ב-30 אחוז לפחות. העומס הנוסף גורם למים לזרום מהר יותר דרך מתקני הטיהור, וחלקם עלולים שלא לעבור את מלוא תהליך הטיפול.
ההתמודדות עם הבעיה מחייבת לעתים השקעה בתשתיות שלמות, לא רק פתרונות נקודתיים. היקף ההשקעה תלוי בסדרי העדיפויות וברמת האכיפה של הרשויות.
"כשמדובר במפגעי ריח, גם אם הצלחנו לפתור 99 אחוז מהבעיה, אנחנו עדיין עלולים להישאר עם מפגע, כי תמיד יהיה מישהו שרגיש יותר וימשיך להריח אותו", מסכמת קולטון שפירא. במילים אחרות: הריח שמפריע לכם בדרך הביתה הוא לא רק מטרד רגעי, הוא סימפטום של בעיה שהכסף והטכנולוגיה לבדם לא יכולים לפתור עד הסוף.