"אני אמא שנלחמת מלחמת התשה עבור ילדיה מול מערכת שמנסה לנצח אותה"

אני אם חד-הורית לארבעה ילדים ואקדמאית. במשך שנים הייתי פעילה חברתית שקידמה אוכלוסיות מוחלשות, עד שהגלגל התהפך ומצאתי את עצמי הופכת לאחת כזו בעצמי. את חיי הבוגרים התחלתי בתוך זוגיות אלימה, וכשהצלחתי להיפרד, נשארתי לבד עם הקושי לסחוב הכל על כתפיי. היציאה מהזוגיות, המאבק מול המדינה ובבית הדין ועד לנפילה כלכלית קשה, ואליהם הצטרפו דיכאון קליני ופוסט-טראומה.

בשבוע שעבר פורסם דו"ח העוני של ארגון "לתת" ואני מרגישה צורך וחובה לתת לדו"ח הזה פנים ולקרוא לממשלה לפעול, ולציבור לצאת מהבית.

המערכות מייצרות מלכודת: כשאני מנסה לעבוד, אני נדרשת לשלוח תלושים כל חודש תחת איום שקצבת השלמת הכנסה תיפגע אם "אעבוד יותר מדי", מה שמאלץ אותך לעבוד משרה חלקית ולא נשאר לך זמן לילדים ולבית. הלוואי ויכולתי לעבוד במשרה מלאה, אבל הממשלה הופכת את האופציה הזו ללא כדאית.

אחרי הנפילה הכלכלית אני חיה בפחד תמידי שמחר לא יהיה לי עשר אגורות בארנק. העוני הזה מוסתר היטב כי לחיות בעוני זה מצב מביש. קופסת קוטג' הפכה למותרות. אין חוגים, בתי קפה, חיי תרבות או כל דבר אחר חוץ מדברים חיוניים שנדרשים להישרדות. במשך חצי שנה נאלצתי לכבס אצל אחרים כי לא יכולתי להרשות לעצמי מכונת כביסה. השכירות בעיר עלתה מאוד. אני חיה חיים כפולים: הסביבה רואה בי אישה מוצלחת ומובילה, אך איש אינו רואה את מה שקורה לי בלב או בחשבון הבנק.

אני רואה אנשים רבים סביבי במצב דומה. המלחמה מול מנגנונים ומוסדות ממשלתיים מתישה כל כך, עד שאנשים מעדיפים לפנות לשוק האפור או לעמותות, שהפכו נגישים יותר מהמדינה.

שירותי הרווחה עושים כמיטב יכולתם בעודם קורסים. ביטוח לאומי, במקום להוות רשת ביטחון, מהווה רשת מכשול לכל דבר ועניין, והאנשים בתחושת שבר עמוקה

שירותי הרווחה עושים כמיטב יכולתם בעודם קורסים. ביטוח לאומי, במקום להוות רשת ביטחון, מהווה רשת מכשול לכל דבר ועניין, והאנשים בתחושת שבר עמוקה – שהגוף שנועד לעזור להם רק מחפש להתחמק. במקרה שלי – הוכרתי עם נכות, אחוז המחושב בקפידה כך שאני לא עוברת את הרף שיזכה אותי בקצבה כדי שאוכל להתרכז בבריאותי, להבריא ולא להזדקק יותר לאף אחד. בטווח קרוב לא תהיה לביטוח הלאומי יכולת לממן את כל הקצבאות, לא קצבאות זקנה ולא קצבאות ילדים. ההכנסות שלהם קטנות וההוצאות גדלות. אני מבינה את הכל, כולל העלאת תקציבים עבור הביטחון בצורה גדולה כזו, אבל בסוף המקומות שמהם מקצצים הם הבריאות והרווחה – למרות שיש הרבה מקומות אחרים שבהם ניתן לחסוך, כולל ניהול יעיל של הקצבאות.

אני פונה לשר האוצר, לראש הממשלה ולראשי המוסד לביטוח לאומי: הניהול הכלכלי הנוכחי מנותק מהשטח. התפקיד שלכם הוא לסייע ולספק ביטחון אמיתי. הורים יחידניים, נכים, אנשים ששירתו, עבדו ושילמו מיסים, מוצאים את עצמם קורסים תחת העול ובלי אור אמיתי בקצה המנהרה, ובמדיניות המשמרת את המצב ואף מחמירה אותו.

הזעם והביקורת שלי אינם מופנים כלפי העובדים המסורים בשטח, אלא כלפי קובעי המדיניות והתקציבים למעלה. מחלקת הרווחה ביישוב שלי מורכבת מאנשי מקצוע מצוינים שעושים כמיטב יכולתם כדי לסייע. העובדת הסוציאלית המלווה אותי נותנת את הנשמה ונלחמת עבורי, אך בפועל היא נאלצת להילחם בתחנות רוח. הכלים שבידיה מוגבלים, ו"הסל" שהוקצה לה על ידי המדינה דל מכדי לספק פתרונות אמיתיים למצוקה. במצב שבו אני מוציאה כ-800 שקלים בכל חודש רק על תרופות שאני זקוקה להן כדי לשרוד, תרתי משמע, שירותי הרווחה הקיימים, טובים ככל שיהיו, אינם מספיקים.

אני אמא שנלחמת מלחמת התשה עבור ילדיה מול מערכת שמנסה לנצח אותה. הממשלה הזו והתקציב הזעום שמועבר לשירותי הרווחה גורמים לי ולאזרחים רבים כמותי להרגיש נבגדים ממי שאמורים להגן עלינו. הרווחנו ביושר את הזכות לחיות בכבוד, ולא רק להתקיים בקושי. הציבור חייב לקום ולדבר. הגיע הזמן שהממשלה תתקצב, תשקם ותבנה מחדש את המערכות הקורסות. שתייצר כאן מדינה שנותנת שירותים טובים לתושבים שלה, ומבטיחה שכל מי שנמצא כאן יוכל לחיות בכבוד.

הכותבת היא פעילה חברתית ברשת לחיים בכבוד במרכזים לצדק חברתי