אירועי 7 באוקטובר מציינים את נקודת השבר הגדולה ביותר לעם ישראל ולחברה הישראלית מאז קום המדינה. אך נקודת שבר יכולה להיות גם נקודת מפנה – הזדמנות לריפוי.

קשה לחשוב על הזדמנות בתוך הכאב האינסופי: השכול שהוריד אלפים ביגון שאולה, הייסורים של משפחות החטופים, השינה הטרופה של ההורים ללוחמים, הקושי של המפונים, פליטים לארצם. "מדינה בטראומה" הפך למושג שגור, ואיננו יודעים באמת מתי ובאיזו צורה כל זה יסתיים – לכן הגיע הזמן לשאול את השאלה – איך ולאן מתקדמים מכאן?

כתבות נוספות בכסף >>

אסון 7 באוקטובר תפס אותנו בשיא הפילוג, שבא לידי ביטוי בריבוי שכבות, תדמיות ותחפושות. במשך תקופה ארוכה היינו במצב שבו כל אחד מאיתנו גיבש דעות וביצע פעולות על בסיס ההשתייכות למחנה הפוליטי שלו. ההשתייכות הזו גרמה לנו ליישר קו עם סט דעות ואמירות מסוים, שהוביל אותנו להתנהל לעיתים בצורה שלא בהכרח משקפת את האמת הפנימית שלנו. כך יצא שהגענו לשבת השחורה חלשים, מפולגים וחבוטים ממילא בריבוי מגננות, שכבות ותדמיות. חברה משוסעת, שאבדו לה הקשב, הסבלנות ויכולת ההכלה לאחר.

ההזדמנות – מה בעצם קרה לנו?

המציאות שמעצבת אותנו מושפעת מכוחות שונים, מאינטרסים גלובליים ומקומיים, מהפוליטיקה, מהתקשורת, מניוז ומפייק ניוז ברשתות חברתיות. בדיעבד אנחנו מבינים שהפכנו להיות אחרים, לאו דווקא מה שהתכוונו אליו – עטינו מסכות שלא תמיד רצינו, הלכנו עם הזרם כי היה "דחוף", "צריך" ו"טרנדי" לנקוט עמדה ולהשמיע אותה בקולי קולות. לא בטוח שהיינו בכלל מודעים למה שקרה לנו, ובטח שלא התכוונו לתוצאה העגומה.

זו העת לצאת מהמשבצת שנקלענו אליה, ולהבין שהמציאות הרבה יותר מורכבת. לא הכול זה שחור ולבן, טוב ורע, צודק וטועה – ובטח שאין אמת אחת. ההזדמנות שאני רוצה לדבר עליה היא הציווי שלנו כאומה חפצת חיים לעשות שינוי, ולהתחיל תהליך ריפוי בחברה הישראלית. על מנת להירפא ולהתחזק כחברה, כאנשים פרטיים וכאומה, אנחנו חייבים לעצור, להעמיק בהתבוננות פנימית, ולסרב לחזור לימים שלפני 7 באוקטובר. לקחת כמה רגעים לעצמנו – לא להסביר, לא לתרץ, לא לפענח, לא לנתח. לאפשר רגע אחד של שקט והקשבה. האסון רוצה לומר לנו משהו, ולא, זוהי לא מנטרה רוחנית אלא דווקא מעשית.

אנחנו יכולים וצריכים עכשיו להנמיך את הווליום של הרעשים בחוץ, ולהגביר את הקול הפנימי. להיזכר מי אנחנו, מה חשוב לנו, ובעיקר מה אנחנו רוצים להיות. להתמסר להתבוננות הפנימית, לפרגמטיות. לא להתעקש למקם את עצמנו במשבצת ספציפית, פוליטית, חברתית ובכלל. לוותר על תדמיות ותוויות, להסיר מסכות. אם לא נעשה תהליך אמיתי – נחזור לאחור. אנחנו מחויבים לילדינו, להורינו, לדור המייסדים ולנופלים.

הקונספציה

המלחמה לימדה אותנו שיעור חשוב בתפיסות ובהשקפות נכונות ומוטעות. דיברנו רבות על הקונספציה, והנה באה המלחמה ואולי שינתה כמה מהתפיסות שהחזקנו בהן בעיקשות. התהליך הזה לימד אותנו את הצורך לבצע חשיבה מחודשת בהסתכלות שלנו כחברה, למשל: 'דור הטיקטוק' – חשבנו שזה דור שלא רואה את האחר ועסוק בטובתו האישית, דור שנמק בתוך המסך שמכלה את יכולותיו לאינטראקציה חברתית בעולם האמיתי. והנה, בעת חירום, גם הנוער התגלה במלוא תפארתו, בסיפורי הגבורה בלחימה, בנתינה, בסולידריות וביוזמות חברתיות.

אותו דבר קרה לנו בהתפכחות אל מול החברה האזרחית. חשבנו שכבר אבדנו, שהמדינה מפורקת. והנה, האזרחים נשאו את עול המלחמה על גבם, בעורף שהפך לחזית משמעותית ומכרעת, למען החיילים, למען המפונים ולכל מי שנזקק ליד מושטת – בעבודה סיזיפית שאינה מתגמלת, רק למען הכלל.

גם לגבי "האישה שבטנק" חלה תפנית – השיח לגבי תקרת הזכוכית של נשים הפך להיות לא רלוונטי, במיוחד לאור המלחמה על שלל גיבורותיה. נשים בכל חלקי החברה לקחו חלק בפעולות הכי הרואיות שיכולנו לדמיין. לא בחסד, אלא בזכות: לוחמות, טנקיסטיות, טייסות, מפקדות או אימהות במשרה מלאה, שמתמודדות לבד בבית עם ילדים קטנים, כשהבעל במילואים או חלילה אינו בין החיים. כאמא לבנות, האמנתי לאורך כל השנים שנשים יכולות לעשות הכול בהתאם ליכולות סובייקטיביות, ללא קשר למגדר. כמנכ"לית, אני מאמינה שאישה לא מכהנת בתפקיד בכיר כהעדפה מתקנת אלא בזכות היותה כשירה ומוכשרת אליו. לכן, לטעמי, השיח המגדרי גם הוא צריך לעבור התאמה.

השקט

השקט היחסי שיש כעת הוא מתעתע. הוא עלול לייצר שאננות או חמור מזה – לסמן את השקט שלפני הסערה. בקלות נוכל לחזור למצב של לפני 7 באוקטובר ולהגדיר את עצמנו מחדש באמצעות מסכות, מחנות, על בסיס של פילוג, של עמדה פוליטית נחרצת, ותחושה שהצדק והאמת נמצאים רק בצד אחד ואין בלתו. המשימה הלאומית שלנו היא לא להיכנע או ליפול למקום הזה שוב.

זה לא אומר שלא נוכל להפגין, למחות, לדרוש – זה רק אומר שנוכל לנהל את המלחמות שלנו הפעם בצורה חכמה יותר. ה"צדק" שבו כל אדם או כל מחנה החזיקו, לא הוביל אותנו רחוק. אפשר לנסות משהו אחר, ואולי אפילו נופתע. השקט היחסי שיש כעת, נובע בין היתר מהאבל הלאומי הקולקטיבי שנפל עלינו, יחד ולחוד – ללא שיוך מיוחד, והוא זה שמחייב אותנו להתכנס פנימה.

קריאה למקבלי ההחלטות

זוהי קריאה למקבלי ההחלטות בממשלה ובכנסת, לראשי הרשויות ולראשי גופים וארגונים בזירה הציבורית - תתעדפו את הפעולות למען האזרח והחברה, מהמקום האמיתי והבסיסי, ובניתוק משיקולים זרים.

ממשלת ישראל העבירה שני תקציבי מדינה לצורך ביצוע התאמות תקציביות להוצאות המלחמה. אלו היו תקציבים שגובשו בעת חירום ובעת מלחמה עצימה. התקציב הבא לשנת 2025, שיתחיל להתגבש במשרדי הממשלה כבר בחודשים הקרובים ויאושר בסוף השנה, הוא הזדמנות עבור הממשלה לבחון מחדש סדרי עדיפויות, ולהביא לידי ביטוי את תהליך השיקום והריפוי - יוזמות של צמיחה כלכלית, של תמיכה בתושבי הצפון והדרום, של תמיכה בכלל האוכלוסיות בחברה הישראלית, של שוויון מגדרי ומגזרי – כל אלו יהיו הבסיס והתרומה של מקבלי ההחלטות לתהליך ההכרחי הזה, ויסמנו לנו עידן חדש.

המנהיגות שלנו נדרשת לקבל החלטות לא פשוטות, לא תמיד פופולריות, אבל הכרחיות. אני מאמינה שהם יתוגמלו על כך לא רק בקלפי, אלא קודם כל בהזדמנות ההיסטורית שלהם לבנות מחדש עם שבור, שצמא לרגעים של חסד. ובסוף, זוהי קריאה לנו, האזרחים, להמשיך את הערבות ההדדית ואת ההסתכלות בעין טובה, ללא תוויות או דעות קדומות, ולפעול בשקט איש-איש למען ביתו ולמען קהילה ומדינה טובים יותר. זאת העת להסיר את אותן מסיכות, ולהתבונן ב"אני הפנימי" שלנו כאומה, כחברה וכפרט.

על פי המסורת, בחג הפורים ניצלו היהודים מרצח עם שתיכנן להם המן באימפריה הפרסית. אלו המקומות הכי כואבים שלנו כאומה, כמו אלה שחווינו ב-7.10, וזו העת להזכיר לנו מה חשוב באמת. חג הפורים, שמעלה על נס את חשיבות המצוות של מתנות לאביונים, של משלוחי מנות, של סעודה –מרכיב יחד פסיפס של חג שמח, ומהווה הזדמנות עבורנו להסיר את המסכות, ולהמשיך תהליך אמיץ של חזרה הביתה. קודם כל לעצמנו, ואחר כך במילוי החובות האזרחיות, העסקיות והמדיניות שלנו, איש-איש ותפקידו, כשמול עינינו ניצבת טובת האדם והכלל.

הכותבת הינה מנכ"לית גלעד לובינג