היום שאחרי חמינאי: מה צפוי לקרות עכשיו באיראן

חיסולו של עלי חמינאי בתקיפה משותפת של ארצות הברית וישראל אינו רק אירוע צבאי או פוליטי, אלא שבר אידיאולוגי עמוק. חמינאי היה הסמל המאחד של "הציר השיעי", ועם מותו נכנסת הרפובליקה האסלאמית לטריטוריה שלא הכירה מאז המהפכה ב-1979. תוך שעות ספורות מההודעה הדרמטית, הוקמה באיראן "מועצת הנהגה זמנית" בהתאם לסעיף 111 בחוקה. המועצה כוללת את הנשיא מסעוד פזשכיאן, את ראש מערכת המשפט ר'ולאם חוסיין מוחסני אג'אי, ואת איש הדת הבכיר עלירזא אראפי. המטרה ברורה: לשדר יציבות לעולם ולמנוע ואקום שלטוני.

קרב הירושה: מי יחזיק במפתחות של טהראן?

השאלה שמרחפת כעת מעל טהראן היא זהות היורש הקבוע. לפי החוקה האיראנית, "מועצת המומחים", גוף של 88 אנשי דת, היא שצריכה להתכנס ולבחור מנהיג עליון חדש. בתנאי ההפצצות הנוכחיים, כינוס כזה נראה כמעט בלתי אפשרי. בבורסת השמות עולים שלושה מסלולים מרכזיים.

המסלול הראשון הוא מוג'תבא חמינאי, בנו של המנהיג שחוסל. מוג'תבא נחשב לאיש הקשור היטב לראשי המודיעין ולמשמרות המהפכה, ועבור הצבא הוא הבחירה הבטוחה ביותר לשמירה על האינטרסים הקיימים. הבעיה: מינוי בן למנהיג עליון עלול להיתפס כהעברת שלטון שושלתית, צעד שמרתיח אפילו חלק מהשמרנים. הרפובליקה האסלאמית קמה על חורבות המלוכה של השאה, והעברה מאב לבן סותרת את העקרונות שעליהם היא הוקמה.

המסלול השני הוא עלירזא אראפי, איש דת בכיר בן 67 שמונה כבר למועצה הזמנית. אראפי מכהן בו-זמנית במועצת המומחים, במועצת השומרים ובראש מערכת הסמינרים הדתיים באיראן. הוא נתפס כדמות שמרנית ונוקשה מספיק כדי לרצות את משמרות המהפכה, אבל כזו שתוכל לאחד את הפלגים הדתיים השונים.

המסלול השלישי הוא חסן ח'ומייני, נכדו של מייסד המהפכה האסלאמית. ח'ומייני מייצג קו מתון יותר ונחשב לדמות שעשויה לגשר בין המערכת המהפכנית לבין הציבור הרחב. עם זאת, בדיוק בשל כך הוא נתפס כאיום קיומי על משמרות המהפכה, שעלולים לעשות הכל כדי למנוע ממנו להגיע לעמדת הכוח.

שווקי ההימורים כבר מתמחרים את זהות המנהיג העליון הבא. בפלטפורמת פולימרקט, חסן ח'ומייני מוביל עם סיכוי של 24%, ואחריו מוחסני אג'אי עם 14%. בנוגע למועד המינוי, השווקים מעריכים בסבירות של 75% שיורש ימונה עד סוף מרס.

שלושה תרחישים: מיציבות מדומה ועד כאוס

המועצה ליחסי חוץ (CFR) ואנליסטים בינלאומיים מסמנים שלושה מסלולים אפשריים לאיראן בטווח הקצר.

התרחיש הראשון הוא המשכיות, מעין "חמינאיזם בלי חמינאי". בחירה במנהיג שמרן וחלש שישמש בובה של הצבא. בתרחיש זה, הדיכוי הפנימי יחריף, הסנקציות יישארו, והמדינה תמשיך לדמם כלכלית.

התרחיש השני הוא גישה מעשית מתוך מצוקה. מנהיג חדש שיבין שבלי פתיחת ערוצי הידברות עם ארצות הברית והסרת סנקציות, המשטר פשוט יקרוס. זהו מודל שמזכיר את סאדאת במצרים, שבירה של הקו האידיאולוגי כדי להציל את המדינה.

התרחיש השלישי הוא כאוס. מאבקי ירושה יסדקו את הממסד ויובילו להשתלטות צבאית גלויה של משמרות המהפכה. זהו תרחיש של כלכלה מבודדת לחלוטין, אינפלציה דוהרת ומטבע חסר ערך.

הברז של העולם בסכנה: נפט ב-100 דולר?

הדרמה הפוליטית מתרגמת במהירות לדרמה כלכלית עולמית. איראן כבר הודיעה על איסור שיט במצר הורמוז, "צוואר הבקבוק" שדרכו עוברת כחמישית מאספקת הנפט והגז העולמית. לפי נתוני סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA), דרך המצר עוברות מדי יום כ-20 מיליון חביות נפט, נתון השווה לכ-20% מצריכת הנפט העולמית. בנוסף, כ-20% מאספקת הגז הטבעי הנוזלי (LNG) העולמי, שמגיע בעיקר מקטאר, עובר בנתיב זה.

התגובה בשווקים הייתה מיידית. יותר מ-150 מכליות נפט כבר עגנו במים פתוחים מחשש לתקיפות. אנליסטים מעריכים שאם המצור הימי יימשך, מחיר חבית נפט עלול לחצות את רף 100 הדולרים. במקביל, איראן הנחתה את החות'ים בתימן להגביר את הפעילות בבאב אל-מנדב, מה שיוצר מצור כפול על נתיבי הסחר לאירופה ואסיה ומייקר את הביטוח וההובלה של כל מוצר שצרכנים רוכשים. כבר במהלך 2024 חלה ירידה חדה באספקת הנפט דרך נתיב זה, מ-8.7 מיליון חביות ביום לארבעה מיליון בלבד בשל איומי החות'ים. חסימה נוספת מאלצת ספינות להקיף את אפריקה דרך כף התקווה הטובה, מה שמוסיף שבועות של הפלגה ומייקר את ההובלה של הכל, ממוצרי אלקטרוניקה ועד חומרי גלם.

הנזק אינו מתחלק שווה בעולם. כ-84% מהנפט הגולמי וכ-83% מהגז שעוברים בהורמוז זורמים למדינות אסיה כמו סין, הודו, יפן ודרום קוריאה. עבורן, חסימה ממושכת עלולה להוביל למיתון עמוק. ארצות הברית חשופה פחות ישירות, שכן רק כ-7% מיבוא הנפט שלה עובר במצר, אך זינוק במחיר הדלק הוא הסיוט הגדול ביותר של ממשל טראמפ בשנת בחירות. מדינות המפרץ, ובראשן קטאר, עלולות לאבד בין 100 ל-200 מיליון דולר בכל יום של חסימה, מאחר שאין להן כמעט חלופות של צינורות יבשתיים.

הקיבולת של צינורות עוקפים בסעודיה ובאיחוד האמירויות עומדת על כ-2.6 מיליון חביות ביום בלבד, "פלסטר" מול אובדן פוטנציאלי של 20 מיליון חביות. המסקנה של המומחים ברורה: ללא פתיחה צבאית או דיפלומטית מהירה של המצר, העולם צועד לעבר משבר אנרגיה שיזכיר את שנות ה-70.

העולם מחשב מסלול מחדש

כניסתו של דונלד טראמפ לקדנציה שנייה שינתה את כללי המשחק. וושינגטון כבר הבהירה שהמדיניות תהיה "לחץ מקסימלי 2.0", וממשל טראמפ רואה בחיסול חמינאי לא רק אירוע טקטי אלא הזדמנות להכריע את המשטר. אם היורש ימשיך בקו התוקפני, ארצות הברית צפויה להחריף את הסנקציות עד לשיתוק מוחלט, ואולי אף לבצע תקיפות נוספות על תשתיות אנרגיה.

עבור שאר העולם, התחזית מורכבת. סין והודו מודאגות מהפסקת זרם האנרגיה שמתדלקת את התעשיות שלהן. רוסיה חוששת מאובדן בעלת ברית שסיפקה לה נשק למלחמה באוקראינה. באירופה חוששים שקריסה איראנית תוביל לגל פליטים עצום.

בתוך איראן, המשטר נלחם על השליטה במידע. מיד לאחר החיסול, הקישוריות לאינטרנט צנחה לרמות של כ-4% בלבד. מדובר במנגנון צנזורה רב-שכבתי שנועד למנוע מהציבור לתאם הפגנות ענק או להפיץ סרטוני חגיגות ברחובות. השלטון מבין שהרשתות החברתיות הן הכוח המניע של הדור הצעיר, ועושה הכל כדי לבלום את המומנטום עוד לפני שהמחאה הופכת למהפכה אזרחית. פגיעה פיזית בתשתיות האינטרנט עלולה דווקא להחריף את הכאוס, שכן השלטון משתמש ברשת לאומית נפרדת כדי להמשיך לתפקד בזמן שהאזרחים נותרים בחושך דיגיטלי.

למרות המכה האנושה, המומחים מזכירים כי איראן היא מדינה של מוסדות, לא של איש אחד. משמרות המהפכה הם הגורם החזק ביותר במדינה, עם שליטה על הצבא, הכלכלה ומוקדי הכוח. האופוזיציה בגלות נותרת מפולגת, בין תומכי שושלת פהלווי, תנועות כורדיות וארגונים רדיקליים, מה שמקשה על הצבת אלטרנטיבה שלטונית ברורה.

ההיסטוריה מלמדת שחיסול של מנהיג עליון לא תמיד מוביל לקריסה, כפי שנראה בחיסולי בכירים בחיזבאללה ובחמאס. עם זאת, ללא שינוי מדיניות קיצוני, במיוחד בתחום הכלכלי, המשטר האיראני עומד בפני איום קיומי. כפי שניסח זאת האנליסט קית' פיצג'רלד מחברת Sea-Change Partners: להוציא את חמינאי זה כמו להחליף נורה שרופה. כדי להחליף אותה, צריך קודם להוציא את הישנה, אבל זה עדיין לא אומר שהחלפת הנורה.