חבר הושיב אותו מול אקסל עם חוב של 7.5 מיליון. למחרת הוא התחיל לסגור מסעדות

שלמה לרנר היה בן 23 כשזיהה מה שנראה לו כהזדמנות עסקית בתחנת דלק בבית שמש. עוד לפני שהוציא שקל, הוא קם בחמש בבוקר, ישב עם חבר ברכב חונה מול התחנה, ופיתח מערכת ספירה ידנית: מי נכנס, מי יצא, ומי יוצא עם קפה ביד בלבד. שלושה ימים של תצפיות, כולל גיוס שני נערי שכונה שישבו מול תחנה שנייה. את הנתונים הביא לוועדת אשראי של 18 בנקאים, ויצא עם הון ראשוני לפתיחת סניף של "קפה קפה".

"כבר ביום הפתיחה הבנו שחסכנו 700 אלף שקל בעלויות ההקמה", הוא אומר. "התורים היו אין-סופיים, והשיא היה כשהבנקאית הזמינה אותי לדג סלמון והציעה לי 800 אלף שקל בלי לשאול בכלל על תוכנית עסקית. שם נולד האגו".

האגו הוביל להתרחבות, מתאר לרנר בספר שהוציא "עד השקל האחרון", בהוצאת סלע מאיר. לרנר פתח ארבעה עסקים במקביל: קפה קפה בית שמש, קפה קפה כנפי נשרים בירושלים, מסעדת "ירושלמיט" ומסעדת "גחלים". לדבריו, המחזור הכולל הגיע לכ-18 מיליון שקל בשנה. אבל העסקים החדשים, שנפתחו בלי בדיקת שוק מעמיקה כמו זו שקדמה לסניף הראשון, החלו לדמם.

לילה אחד הוא ישב לבד במשרד אחרי חצות, לחץ אנטר על קובץ האקסל, וראה את השורה התחתונה: מינוס 52 אלף שקל. הוא קם, ניגש לכספת, ושלף את פנקס הצ'קים של סניף בית שמש, העסק שבנה כמו שצריך, וכתב צ'ק לכסות את הבור. "זה היה הרגע שבו הפסקתי לנהל עסק והתחלתי לנהל משבר, עדיין בלי להודות בכך", הוא כותב בספר. "הרגע שבו אמרתי לעצמי את השקר הקטן והנורא מכול: רק הפעם".

הוא המשיך לספר לעצמו את אותו שקר חודש אחרי חודש, עד שהחוב הגיע ל-7.5 מיליון שקל.

נקודת המפנה הגיעה כשחבר מהצבא, דניאל, יצר איתו קשר אחרי תקופה ארוכה. דניאל שמע ממקור חיצוני שכרטיסי האשראי של לרנר בוטלו, ורצה לדעת מה קורה. הם נפגשו. דניאל לא חיכה לשיחת חולין. הוא ביקש מספרים, הכניס אותם לאקסל, ועשה חישוב. לפי החישוב, גם בתרחיש האופטימי, שבו כל המסעדות ירוויחו 15% נטו בחודש, ייקח ללרנר 12 שנה רק לחזור לאפס. דניאל סובב אליו את הדף עם הסכום 7.5 מיליון שקל מוקף בעיגול, ואמר: "אתה לא מנהל עסק. אתה מנהל פשיטת רגל בהילוך איטי".

"יצאתי ממשרדו, נכנסתי לרכב, ולא הנעתי", לרנר מספר. "ישבתי שם לבד. למחרת בבוקר התחלתי לסגור מסעדות".

אפס פשרות

לרנר מצא את עצמו בגיל 30 חוזר למיטת הנוער בבית הוריו. לדבריו, היו תביעות, עיקולים, 19 תיקי הוצאה לפועל, צו עיכוב יציאה מהארץ, ואפילו צו הבאה לפני שופט. "הבושה היא לא משהו תיאורטי, היא פיזית", הוא אומר. "לעמוד מול העובדים שלך כשנהג של תנובה מסרב לפרוק סחורה בלי מזומן ביד, שם אתה מבין כמה גשרים שרפת בדרך".

תהליך הפירעון כלל מה שהוא מכנה "כריתת איברים": מכירת סניף ירושלים, בין השאר כדי למנוע הפעלת ערבויות שחתם עליהן אחיו אבי, שהיה שותף באותו סניף. לרנר אומר שהוא שילם את כל החובות עד הגרוש האחרון, בלי פשיטת רגל ובלי הסדר חוב חלקי. "הייתי מחכה שחברת החשמל יגיעו לנתק את הזרם ורק אז משלם. משכתי כל שקל כדי להמשיך לייצר כסף במקום אחר".

התהליך לקח קרוב לשבע שנים. לרנר עבד בגיבוש קבוצות נדל"ן, בשיווק עם חברות מחוץ לארץ ובקמפיינים. בשלב מסוים עבר לעבוד בחברת נדל"ן אמריקאית בארה"ב. "הוצאתי 35 דולר בחודש מכיסי", הוא אומר. "כל השאר היה של החברה. חסכתי כל סנט עד שסיימתי".

מלחמת חרבות ברזל תפסה את לרנר במילואים בחטיבת גבעתי. עם למעלה מ-400 ימי מילואים ברצועה, בין פשיטה לפשיטה, לוחמים צעירים פנו אליו עם שאלות על "היום שאחרי". לרנר מדגיש שמדובר בשיחות בלתי פורמליות, לא בייעוץ פיננסי מקצועי. "אני לא גובה שקל, לא מציג את עצמי כיועץ פיננסי, ולא מתכוון לעשות זאת", הוא אומר. "עניתי מניסיון אישי, לא מהכשרה. תמיד הבהרתי את זה".

"הפחד הכי גדול שלהם הוא לאן ללכת בחיים", הוא מספר. "כולם חולמים להתעשר מהר, ואני שם כדי להגיד להם: תבינו במה אתם טובים עכשיו, לא מה החלום שלכם לעוד עשר שנים. תבנו מסלול בטוח, בלי לעבור את הגיהינום שאני עברתי".

לרנר, בוגר תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת קריית אונו ותואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת תל אביב, שותף כיום במשרד עורכי דין שבו הוא משמש בעיקר כיועץ, וכיועץ בפרויקטים למגורים ברחבי הארץ. בספרו הוא מנסה לזקק תובנות מהניסיון: לחתוך הפסדים במקום לקשור עסק בריא לעסק מפסיד, להימנע מהסכמים לא הוגנים, ולהבין מה הנושה באמת רוצה, כסף מהר, תזרים חודשי, או פשוט הכרה.

"חופש כלכלי זה לא רק שורת רווח", הוא אומר. "זה היכולת לצאת ל-400 ימי מילואים בלי לדאוג שהעסק יקרוס. זה הביטחון העצמי שלא תלוי רק במיליונים בבנק, אלא בידיעה שגם אם תיפול, אתה יודע בדיוק איך לקום".