יוזיל את חשבון החשמל? כל מה שצריך לדעת על הסכם הגז עם מצרים

מה בדיוק אושר אתמול במסגרת הסכם הגז בין ישראל למצרים?

מה שאושר בפועל הם היתרי רגולציה שמאפשרים למאגר לווייתן להגדיל יצוא גז למצרים במסגרת עסקה שנחתמה כבר באוגוסט. בלי ההיתר הזה, החוזה יכול להישאר "על הנייר" - כי בישראל היקפי יצוא גדולים מחייבים אישור ממשלתי. לפי הדיווחים, מדובר בעסקה בהיקף של כ-130 BCM (מיליארד מ"ק) עד 2040 או עד מיצוי הכמויות.

הצדדים הם השותפות במאגר לווייתן: שברון (המפעילה), ניו-מד ורציו - מול גוף מצרי בשם Blue Ocean Energy, שמשמשת כמתווכת לאספקת גז לשוק המצרי. מבחינת הכותרות, ראש הממשלה הגדיר זאת כ"עסקת הגז הגדולה בתולדות ישראל", עם ערך כולל של כ-112 מיליארד שקל (כ־35 מיליארד דולר).

אבל כאן חשוב להבין דבר מרכזי: "אישור" לא אומר שכל הגז יזרום מחר בבוקר, ולא אומר שהצינורות כבר מוכנים להזרים את הגז. חלק מהעסקה נשען על הרחבת יכולות הפקה והולכה, ותהליכים כאלה נמדדים בשנים, לא בימים.

האם מדובר במכירת כל הגז של ישראל למצרים?

כדי להכניס לפרופורציה, העסקה נוגעת למאגר לווייתן, לא לכל "הגז של ישראל". לווייתן הוא אחד משני העוגנים המרכזיים של משק הגז, לצד תמר ועוד מאגרים קטנים יותר. המדינה בעצם אומרת לשוק שיש יעד יצוא ברור, וההכנסות ממנו הן חלק מתכנון המדיניות. זו תפיסה שמעדיפה להשתמש בגז גם כנכס כלכלי וגם כנכס מדיני.

מה זה בכלל BCM?

BCM הוא קיצור של Billion Cubic Meters - מיליארד מטרים מעוקבים. זה מדד נפוץ בעולם הגז, כי הגז הוא מוצר שנמדד בנפח ולא בליטרים, והוא עובר בצינורות בלחצים ובמצבי צבירה שונים. כשמדברים על 130 BCM, לא מדברים על "חביות", ולא על כסף, אלא על כמות פיזית מצטברת של גז שתצא מהמאגר לאורך תקופה.

כדי להבין סדרי גודל, 130 BCM הוא מספר עצום במונחי יצוא אזורי, אבל הוא גם לא "כל הגז שיש". לפי הדיווחים, מאגר לווייתן עצמו מחזיק עתודות בהיקף שמוערך סביב 600 BCM, כלומר העסקה הזו מתיישבת עם טענה שהיא לוקחת נתח משמעותי מהמאגר, אבל לא מרוקנת אותו.

למה מצרים צריכה עכשיו גז ישראלי, ולמה זה הפך לאירוע מדיני?

למצרים יש בעיית אספקה. בשנים האחרונות היא מתקשה לעמוד בביקוש המקומי לחשמל ותעשייה, ובמקביל נאלצה להשלים פערים גם באמצעות יבוא גז נוזלי (LNG) – פתרון יקר יותר. ברגע שמצרים "צמאה" לגז, לישראל יש מנוף כלכלי־מדיני משמעותי.

מהזווית הישראלית, זו לא רק שורת רווח. יצוא גז הוא גם כרטיס כניסה להשפעה אזורית: תלות אנרגטית יוצרת אינטרסים משותפים, ובאזור שלנו זה נכס. לכן ההצהרות הרשמיות עטפו את העסקה במילים כמו "יציבות אזורית" ו"מעצמת אנרגיה".

כמה גז של ישראל אמור לעבור למצרים בפועל, ומתי זה קורה?

לפי ההודעות על העסקה, מדובר במכירה מצטברת של כ 130 BCM למצרים עד שנת 2040, או עד למיצוי הכמויות והערך החוזי, כלומר יש תקרה שמוגדרת גם בכמות וגם במסגרת החוזה. זה לא "הזרמה קבועה" של אותה כמות בכל שנה, אלא מסגרת שמאפשרת פריסה לאורך זמן בהתאם ליכולת ההפקה, לתשתיות ההולכה, ולניהול המסחרי של השותפות.

כאן חשוב לדייק. העסקה הזו היא הרחבה של יצוא שכבר קיים, ולווייתן כבר מייצא גז למצרים מאז תחילת ההפקה המסחרית שלו. לכן השאלה הנכונה איננה האם יתחיל יצוא, אלא עד כמה הוא יגדל, וכמה מהר. כדי לעמוד בהיקפים כאלה לאורך זמן, השותפות מציגות את העסקה גם כמנוע שיממן הרחבת תשתיות והגדלת קצב ההפקה, כי בלי השקעה נוספת קשה להבטיח עמידה בקצבים גבוהים לאורך שנים.

במילים אחרות, הציבור שומע 130 BCM ומדמיין משאית שמעמיסים עליה גז ונוסעים דרומה. בפועל מדובר בשילוב של חוזים, צינורות, קיבולת הולכה, ואישורים רגולטוריים. ולכן גם יכול להיות מצב שבו העסקה "מאושרת", אבל קצב המימוש שלה יטפס בהדרגה, ולא ביום אחד.

האם יש גבול לכמות הגז שנמכור, או שמדובר בחוזה פתוח בלי הגבלת כמות?

זו בדיוק הסיבה שהוויכוח הציבורי לא מתנהל סביב השאלה אם יהיה גז מחר בבוקר, אלא סביב השאלה אם מה שנשאר יספיק לישראל לאורך זמן, בעיקר בעשור הבא. ההצהרות מדברות על עסקה בשווי כ-35 מיליארד דולר, אבל השווי הזה תלוי במחירים, בהצמדות, בתנאי אספקה, ובקצב הזרימה לאורך השנים. הנפח 130 BCM הוא עוגן קשיח הרבה יותר, ולכן הוא הפך למדד שהציבור נאחז בו כדי לשאול את השאלה הכי ישראלית שיש: כמה מזה יגיע אלינו, וכמה "נשלח החוצה".

יש כאן שני סוגי מגבלות, וזה ההבדל שהכי חשוב להבין. ההגבלה הראשונה היא החוזה, כלומר 130 BCM עד 2040 או עד מיצוי התחייבויות העסקה. זה הגבול של העסקה עצמה. הגבול השני הוא גבול רגולטורי, כלומר היתר יצוא שמדינת ישראל מאשרת ומלווה במנגנונים שמיועדים להגן על השוק המקומי במצבים מסוימים. ההיתר הוא המפתח, כי הוא הכלי שבאמצעותו הממשלה יכולה, לפחות על הנייר, להציב תנאים שמאזנים בין יצוא לבין צריכה מקומית.

כאן בדיוק מתחיל הוויכוח. מצד אחד, הממשלה והחברות מציגות את היתר היצוא כעסקה שמגיעה עם "פיצוי" לציבור הישראלי: אם ישראל מאפשרת לחברות למכור כמויות ענק של גז לחו"ל ולהרוויח מזה מיליארדים, היא דורשת בתמורה שמחיר הגז כאן בבית יהיה נמוך יותר בשנים הקרובות. לכן הוכנסו להסכם מנגנונים שמגבילים או מרסנים את המחיר שבו נמכר גז למשק המקומי, לפחות בטווח הקצר. המסר לציבור הוא שיצוא לא אמור לבוא על חשבון הצרכן הישראלי כאן ועכשיו, אלא אפילו להקל עליו.

אבל בצד השני של אותה מטבע נמצא החשש הגדול. לפי הערכות שמוכרות גם לממשלה, בעוד כעשר שנים הביקוש לגז בישראל עלול להתקרב מאוד לכמות שתישאר זמינה למשק המקומי. ברגע הזה מתחילה השאלה האמיתית על גבולות היצוא. אם מנגנוני ההגנה מאפשרים בעיקר לשחק עם לוחות הזמנים ולדחות אספקה משנה אחת לאחרת, בלי באמת לצמצם את סך הגז שמיועד ליצוא, אז השקט שמובטח היום הוא זמני. המשמעות היא שהוויכוח שלא נפתר עכשיו עלול להתפרץ מחדש בעוצמה גדולה יותר בעתיד, כשיהיה פחות גז, יותר לחץ, ומעט מאוד פתרונות מהירים.

מה היתרונות של הסכם הגז לישראל?

היתרון הראשון הוא הכנסות: הממשלה מדברת על עשרות מיליארדי שקלים שייכנסו למדינה לאורך חיי העסקה (מתמלוגים, מסים והיטל רווחי יתר - תלוי במבנה ההכנסות ובתזרים לאורך השנים). זה כסף שאפשר, תיאורטית, להפנות לשירותים ציבוריים - אבל אין הבטחה שהוא "יסומן" למטרה ספציפית, וזה כבר עניין פוליטי־תקציבי.

היתרון השני הוא השקעות: שותפויות גז נוטות לטעון (ולא פעם בצדק עסקי) שוודאות יצוא היא תנאי להשקעות ענק בהרחבת תשתיות - צנרת, דחיסה, יכולת הפקה. הרחבה כזו יכולה להגדיל את היצע הגז הכולל - ואז, לפחות על הנייר, גם השוק הישראלי נהנה מיותר "נשימה" של גז.

היתרון השלישי הוא מחירי גז למשק המקומי בטווח הקצר: בדיווח על המתווה צוין מנגנון שמנסה לרסן את מחיר הגז ללקוחות בישראל, כולל "תקרה" סביב אזור 4–5 דולר ליחידת חום. אם זה באמת יקרה - זו עשויה להיות בשורה לתעשייה ולחלק מיצרני החשמל.

"מדובר ברגע היסטורי, שיוביל לשיתופי פעולה נוספים באזור, לבניית אמון הדדי וצמיחה משותפת", אומר יצחק תשובה, בעל השליטה בקבוצת דלק, "זאת עסקה שמדגימה את כוחה של הכלכלה לחבר בין עמים. עסקים משותפים יוצרים שפה של עשייה, פריון והתקרבות. שיתופי הפעולה הנרקמים סביב הגז הישראלי הופכים לכלי של צמיחה אזרחית, קשרים עמוקים ותשתיות משותפות, הנבנות על בסיס של כבוד הדדי וחזון משותף".

מה החסרונות של ההסכם הזה?

הסיכון המרכזי הוא פשוט: אם מגדילים יצוא, ובמקביל לא מתגלים מאגרים חדשים בקצב שמדביק את הביקוש, מגיעים לנקודה שבה הגז המקומי נהיה משאב שהולך ומתדלדל. מסמכי רקע מקצועיים מצביעים על כך שישראל נשענת על גז במידה כבדה, ושהעתודות - לפי תרחישים מסוימים - אינן אינסופיות. ברגע שהשוק מצטמצם, המחיר נוטה לעלות

הסיכון השני: ביטחון אנרגטי ותלות. מעל 70% מייצור החשמל בישראל נשען על גז טבעי (המספר משתנה משנה לשנה, אבל זו עדיין התמונה הכללית). כשמשק שלם נשען על דלק אחד, כל תקלה, עיכוב או מאבק חוזי עם מפעיל מאגר הופכים מעניין עסקי, לאירוע לאומי.

והסיכון השלישי הוא תחרות: אם בפועל חלק מהשחקנים המקומיים "ננעלים" על יצוא ארוך טווח במחירים אטרקטיביים, עלול להיווצר מצב שבו ללקוחות בישראל יש פחות כוח מיקוח. בענף כבר הזהירו מפגיעה בתחרות שתוביל למחירים גבוהים יותר לצרכן המקומי לאורך זמן.

האם נראה הוזלה במחירי החשמל?

הדרך לחשבון החשמל עוברת דרך מחיר הגז - אבל לא רק. מחיר הגז הוא רכיב מרכזי בעלות ייצור החשמל, ולכן אם באמת יגיע לשוק המקומי מחיר גז נמוך יותר, זה יכול ללחוץ את תעריף החשמל כלפי מטה או לפחות לרסן התייקרויות עתידיות. מסמכי רקע של הכנסת מתארים קשר ברור בין מחיר גז לעלות ייצור החשמל, וגם מציינים שמחירי יצוא יכולים להשפיע על המחיר המקומי.

אבל מכאן ועד "הוזלה לצרכן" יש כמה תחנות: תעריף החשמל נקבע ומעודכן על ידי הרגולטור, והוא כולל גם עלויות הולכה וחלוקה, תחזוקה, רשת, רזרבות, וגם השפעות של דלקים משלימים ותשלומים שונים. כלומר, גם אם הגז ירד – זה לא אומר שהתעריף ירד מיידית ובאותה מידה.

אם החוזים החדשים יובילו למחירי גז נמוכים יותר בישראל בשנים הקרובות, זה יכול למנוע את תסריט ההתייקרויות שחששו ממנו בענף, ולהקל על היצרנים הפרטיים וחלק מהתעשייה. אבל כדי שהאזרח יראה שינוי אמיתי, צריך גם שהחיסכון יתגלגל לתוך התעריף, וגם שלא יופיע "אפקט בומרנג" של מחסור ומחירים גבוהים יותר בעשור הבא. במילים אחרות, השאלה אם יהיה זול יותר תלויה לא רק בעסקה, אלא במדיניות האנרגיה שתבוא אחריה

מה זה יעשה לכיס שלנו?

מעבר להשפעה דרך חשבון החשמל, ההסכם יכול להשפיע בתאוריה גם על יוקר המחיה: מפעל שמשלם פחות על אנרגיה יכול, תיאורטית, לגלגל חלק מהחיסכון למחיר המוצר - אבל זה לא אוטומטי, וזה תלוי בתחרות בכל ענף. במשק שלנו, חשמל הוא רכיב שמחלחל כמעט לכל סל הצריכה: קמעונאות, קירור, לוגיסטיקה, בנייה.

ההשפעה השנייה היא תקציבית־ציבורית: אם המדינה באמת תראה הכנסות משמעותיות לאורך זמן, זו יכולה להיות הזדמנות להשקעות ציבוריות. בפועל, בלי מנגנון שמחייב הפניה של הכסף למטרות אזרחיות (או לקרן ייעודית עם כללים קשיחים), הכסף הזה עלול להתפזר לתוך תקציב כללי - ואז התועלת לא תהיה "מסומנת" לצרכן בקופה בסופר.

וההשפעה השלישית, הפחות מדוברת, היא סיכון עתידי: אם בעוד עשור־שניים נגיע למחסור, הכיס שלנו ייפגע דווקא אז - דרך חשמל יקר יותר, צורך ביבוא דלקים יקרים יותר, או השקעות חירום בתשתיות. במילים אחרות: יכול להיות רווח קצר־טווח מול חשבון ארוך־טווח, והשאלה היא כמה טוב ניהלו את הביטוח הלאומי של משק האנרגיה.

מה עדיין לא ידוע ומה צריך לדרוש כדי להבין אם זו עסקה טובה?

הדבר הראשון הוא שקיפות מלאה של ההיתר והמנגנונים: מה בדיוק תקרות המחיר לשוק המקומי? לאילו לקוחות זה חל, לכמה זמן, ובאילו תנאים זה פוקע? האם יש סנקציות אם לא עומדים בכך? בלי תשובות כתובות וברורות - ההבטחות נשארות בכותרות.

הדבר השני הוא תכנית ביטחון אנרגטי ליום שאחרי: האם יש יעד מחייב לאנרגיות מתחדשות שמגובה בתשתיות, אגירה ורשת? האם יש היערכות ליבוא או אחסון גז כאופציה תחרותית? איך מונעים מצב שבו שחקן אחד או שניים מחזיקים את המשק בגרון? מסמכי רקע מקצועיים כבר מצביעים על רגישות המערכת למחירים ולתחרות.

והדבר השלישי הוא תיאום עם חוזי חברת החשמל: אם חברת החשמל נמצאת במחלוקות על מחירי גז, כל שינוי בהיצע ובמחיר בשוק משפיע על התעריף. הציבור צריך להבין האם המתווה החדש משפר את כוח המיקוח של ישראל - או רק דוחה את הוויכוח הגדול לעשור הבא.