בדנמרק, אנתרופולוגים עובדים כחוקרים בתעשייה. בישראל הם עובדים בשירות לקוחות

כשהגשתי מועמדות לתואר שני באנתרופולוגיה באוניברסיטת קופנהגן, נאמר לי שמדובר בתוכנית קטנה ואקסקלוסיבית, וכי מעט מאוד אנשים מתקבלים אליה. הדבר נשמע לי מוזר. בישראל, תנאי הקבלה לתארים במדעי החברה הם בדרך כלל נמוכים יחסית – די בציון פסיכומטרי סביר. כשעברתי לדנמרק, גיליתי משהו מפתיע עוד יותר: כאן, אנשים עובדים במה שלמדו.

אנתרופולוגיות שעובדות כחוקרות בחברות כמו לגו ו-Maersk, מדעני מדינה צעירים שמנהלים פרויקטים אסטרטגיים במשרד ממשלתי, ופילוסופים המשתלבים כיועצים לאתיקה בחברות AI. משרדי אדריכלים ששוכרים אנתרופולוגים. מנהלי מוצר וחוקרי משתמשים נדרשים להפגין ידע בשיטות מחקר איכותניות והיכרות עם ידע תיאורטי רלוונטי. אנתרופולוגים וסוציולוגים שעובדים בבתי חולים ומוסדות ציבור, מיישמים את מה שלמדו.

כשכתבתי את התזה שלי על מתכנתים בישראל, הייתי צריכה להסביר לקולגות הדנים שמדעני מחשב הם לא מתכנתים. הם התקשו להבין את זה, בעוד שבישראל הדבר נראה לנו כמעט טבעי – הרי הידע האקדמי לא תמיד רלוונטי ישירות לתעשייה. סטודנטים שמסיימים מדעי המחשב בבן גוריון עבדו קשה והזיעו את נשמתם, אבל מה שהם יודעים לא תמיד רלוונטי ישירות לתעשייה והם צריכים ללמוד הכל מחדש. הם מתקבלים כי התואר כל כך קשה שהוא מספק הוכחה לכך שהם יוכלו גם ללמוד לכתוב כמה שורות בג'אווה סקריפט.

יום אחד, הסתכלתי על תוכנית הלימודים לתואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטאות בקופנהגן. הפלא ופלא, נדהמתי לגלות שבמקום אינפי, חדו"א ולינארית, הלימודים כוללים קורסים מעשיים כמו UX, פיתוח אתרים, אלגוריתמים ומבני נתונים, תכנות עם בניית פרויקט, עבודה על פרויקט תכנות ותקשורת.

הלימודים בדנמרק ממומנים. וכשאני אומרת ממומנים, אני מתכוונת לכך שכל סטודנט מקבל משכורת מהמדינה על כך שהוא לומד. זו עבודה לכל דבר. לא רק לימודי השכלה גבוהה אגב. גם על ארבע שנים של לימודי ספרות. גם בישראל הלימודים בחלקם ממומנים דרך סבסוד שכר הלימוד האוניברסיטאי, אבל המדינה הדנית היא לא פראיירית. היא מצפה שהסטודנטים הללו יחזירו את ההשקעה שלהם למדינה, ושהידע שמיוצר ב"בתי החרושת לידע" שנקראים אוניברסיטאות יגיע חזרה לציבור וישרת אותו.

איך זה קורה בפועל? הפער הזה, בין הגישה הישראלית לדנית, אינו מקרי. הוא טמון במדיניות ממשלתית ברורה ובמודל מימון חכם שמטרתו להבטיח שההשכלה הגבוהה תהיה רלוונטית ותחזיר את ההשקעה הציבורית.

מודל המימון הדני לאוניברסיטאות נקרא "טקסימטר", והוא קושר ישירות את המימון להצלחת הסטודנטים ולרלוונטיות שלהם בשוק העבודה. ככל שיותר סטודנטים מסיימים את התואר בהצלחה ומשתלבים במהירות בעבודה בתחום שלמדו, כך המוסד מקבל יותר כסף. זהו תמריץ אדיר עבור האוניברסיטאות לפתוח יותר מקומות לימוד בתחומים הנדרשים במשק, ולהקטין מקומות באלה שפחות. זהו גם מנגנון פיננסי שמתמרץ את המוסדות לוודא שהתוכניות שלהם אכן מכינות את הבוגרים לשוק העבודה בצורה יעילה. ככל ששיעור הבוגרים שמוצאים עבודה רלוונטית גבוה יותר, כך הפקולטה מקבלת יותר מימון, מה שמשפיע על החלטותיה להעלות או להוריד את מספר הסטודנטים בתוכניות שונות בשנים הבאות. כך, תחומים מבוקשים בשוק הופכים לנגישים יותר מבחינת תנאי קבלה, בעוד שתחומים בעלי ביקוש נמוך יותר, כמו אנתרופולוגיה, נדרשים להציב רף גבוה יותר כדי להבטיח שהמועמדים יהיו המחויבים והמוכשרים ביותר.

המדיניות הדנית יוצרת מעגל של הצלחה: המוסדות מקבלים תמריץ כלכלי חזק לייצר בוגרים רלוונטיים, הסטודנטים לומדים תכנים עדכניים וממוקדים בשוק העבודה, והתעשייה מקבלת כוח אדם מיומן ומוכשר, יחד עם מחקר יישומי חדשני. המדינה משקיעה כסף רב בסטודנטים ובאוניברסיטאות, אך היא עושה זאת בתמורה ברורה: ידע שמשתלם.

בינוניות מתפרצת ומופלאה

במדיניות הזאת המפסידה העיקרית היא האקדמיה, שנלקח ממנה השחרור המוחלט לחקור כל דבר. לא תמצאו כאן רדיקליות אינטלקטואלית כמו של אנגליה. אבל האוניברסיטה היא לא מגדל שן מנותק. לעומת מפעלי מצוינות שמייצרים חמישה מצטיינים יוצאי דופן מתוך מאות סטודנטים שבזבזו את זמנם ואת כספי הציבור, האוניברסיטאות הדניות יוצרות שכבת אנשים שווים שכולם תורמים לחברה. בינוניות מתפרצת ומופלאה. כמו שכולם בכיתה יקבלו 90. אין נכשלים. אין מצטיינים. כל תחומי הלימוד שווים. מהנדסים, גננים, מורים, ספרים. כולם חשובים באותה מידה לחברה בריאה ומתפקדת.

בכל זאת, דנמרק יכולה להיות גאה בתרומה המופלאה שלה לעולם, בטח ביחס לגודל שלה. למשל כל התרופות לסוכרת, מכשירי שמיעה ועד עיצוב הבית.

האוניברסיטאות בדנמרק לפעמים נראות כמו מפעלים לייצור ידע. החוקרים באוניברסיטאות נמצאים בשיתופי פעולה הדוקים עם גורמים ציבוריים ופרטיים, הכוללים פרויקטים מחקריים משותפים עם חברות, בתי חולים, גופי ממשל וארגונים אזרחיים, שמטרתם לפתור בעיות אמיתיות, לפתח פתרונות חדשניים ולייעץ למקבלי ההחלטות – איפה כדאי לשים את הקרונה הבאה?

לא פעם אני מקבלת במייל הדני שלי הזמנה להשתתף במחקר שהוא בשיתוף פעולה של המדינה והאוניברסיטה. הידע ממדעי החברה, או כל מדע בכלל, מופק לטובת שיפור מתמיד של מערכות חברתיות וציבוריות.

זה לא מובן מאליו שידע המיוצר במחלקות למדעי החברה מתורגם לשינויים בשטח ומשתלב בחיי הציבור באופן פעיל. לפחות בישראל, הידע שמיוצר במדעי החברה מזין את האופוזיציה, מבקר את המדינה ואת יחסי הכוח בחברה, וכך במקרה הטוב הוא מגיע לציבור בצורה של העלאת מודעות לתופעות חברתיות ומייצר בני אדם זועמים ומודעים במיוחד בשכבות ציבור מאוד מסוימות. הביקורת הזאת היא כמובן חשובה, אבל היא לא פרגמטית והיא בשום אופן לא מקדמת את מדינת ישראל להיות מקום טוב יותר למשלמי המיסים שבה.

כמובן, ידע לקידום ידע הוא חשוב, וטוב שישנם תקציבים לדוקטורנטים שמגיעים עם רעיונות פורצי דרך שנשמעים לא רלוונטיים. אבל רובנו החוקרים היום רודפים אחרי מימון. אם המדינה לא תממן, מישהו אחר, לרוב עם אינטרסים כלכליים וערכיים, יממן את המחקרים שלנו ויחליט אילו שאלות יישאלו באקדמיה.

אבל כשידע ממדעי החברה מיוצר כדי לשרת את הציבור באופן פעיל, זה לא רק עניין של החזרת השקעה פיננסית. זה באמת מאפשר איטרציה ושיפור מתמיד של המערכות במדינה. המדינה הדנית לא מוצלחת בזכות חוקים חכמים שנוסחו בקפידה על פני שנים, אלא בגלל שהיא נמצאת בתהליך בלתי פוסק של למידה ושיפור. היא משתמשת במפעלי הידע שלה לטובתה, ומבססת את השינויים בחוק על מידע אמפירי מהשטח.

בדנמרק, ההשכלה הגבוהה אינה רק למידה לשם למידה, אלא חלק ממערכת חכמה ואסטרטגית שמייצרת ידע רלוונטי ותורמת בפועל לשגשוג החברה והמדינה. זו השקעה כלכלית ומשתלמת.

הכותבת היא אנתרופולוגית ישראלית המתגוררת בדנמרק