המכורים לזהב השחור: למה ארה"ב תוקפת בוונצואלה כשהעולם כבר עבר הלאה

בשביל להבטיח לעצמה נפט זול, תקפה ארצות הברית במהלך 35 השנה האחרונות את עיראק – פעמיים, ובשבוע שעבר – את ונצואלה. למען מטרה זו, ארצות הברית מחזיקה בכוחות צבא גדולים במזרח התיכון ובסביבתו ומשקיעה טריליוני דולרים בצבא, בתשתיות וביחסים עם מדינות שונות. בעבר "כיבסה" ארצות הברית את התוקפנות הזו במסווה של ערכים כמו שמירה והגנה על ריבונות של מדינות – למשל כשהובילה את הקואליציה הבין-לאומית לשחרור כווית מהכיבוש העיראקי במלחמת המפרץ, או במסווה של מניעת יכולת להחזיק נשק להשמדה המונית – כמו שעשתה בעיראק במלחמת המפרץ השנייה.

בדרך זו הצליחה ארצות הברית בעשורים החולפים להבטיח לעצמה גישה לנפט מהמזרח התיכון, אבל במחיר כבד. מעבר לטריליוני הדולרים שהיא לא השקיעה בעצמה ובאזרחיה אלא במדינות זרות, אלפי חיילים אמריקאים נהרגו ונפצעו במהלך עשורים אלה, ומאות אלפי חיילים אמריקאים לשעבר סובלים מהפרעות דחק פוסט-טראומטיות (PTSD) שבמקרים רבים מובילות להידרדרות באיכות ואף בתוחלת החיים. נוסף על כך, השנאה במדינות האזור כלפי ארצות הברית (ובעלת בריתה ישראל), גברה בשל התפיסה כי ארצות הברית גוזלת את משאביהם. ארגוני טרור כמו דאעש ואל-קאעידה קמו, ומדינות כמו איראן ותימן (שתחת שלטון החות'ים) נשבעו להילחם נגד ארצות הברית ובנות בריתה. חוסר יציבות זה הביא להתעצמות חסרת תקדים של ארגוני טרור, של מלחמות אזרחים ושל קריסת מדינות באופן חלקי או מלא מול ארגוני טרור (כמו בסוריה, בתימן ובעיראק). בתקופה הזו באזורים אלה נהרגו כמיליון איש ועשרות מיליונים נעקרו, נפצעו וסבלו במלחמות ובהתקפות טרור.

כיום נעשה ניסיון שקוף לתרץ את התקיפה בוונצואלה בכך שהיא מעורבת בטרור ובסחר בסמים. הממשל האמריקני לא מסתיר את הרצון להשתלט על משאבי הנפט של ונצואלה, ושחברות הנפט האמריקאיות הן אלה שיחזרו לנהל אותם ולהרוויח מהם.

כזכור, בין התורמים הגדולים לקמפיין הנשיאות של טראמפ ב-2024 היו חברות דלקי המאובנים האמריקאיות. בממשל הנוכחי עובדים מנהלים רבים שבאו מתחום זה, והמדיניות המוצהרת של הממשל היא הגברת השימוש בדלקי מאובנים וצמצום שימוש באנרגיות מתחדשות. טראמפ עצמו אישר כי הוא שוחח עם חלק ממנהלי חברות הנפט האמריקאיות לפני התקיפה ורמז להם לגביה. זאת מבלי שהוא טרח לתדרך את בתי המחוקקים האמריקאים בנושא.

ארצות הברית לא לבד

איראן ממנפת את כוחה בשוק דלקי המאובנים, ואת השנאה לארצות הברית ולישראל בשביל לממן ולאמן את החיזבאללה, את החות'ים בתימן, את חמאס ואת ארגוני הטרור הנוספים. זאת במקביל לקבלת מעטפת הגנה דיפלומטית וכלכלית מסין – אחת הלקוחות הגדולות ביותר של איראן.

קטאר, התומכת המשמעותית ביותר של חמאס, ממנפת את השפעתה העולמית הודות למשאבי דלקי המאובנים העצומים שלה בשביל לנרמל את פעילותה ואת פעילות חמאס. הודות לכוח זה שינתה קטאר את מעמדו של חמאס בדעת הקהל העולמית: היא גרמה לחמאס להיראות כמחתרת התנגדות עממית במקום ארגון טרור רצחני, ושינתה את התפיסה של אירועי ה-7 באוקטובר ממתקפת טרור אכזרית לאירוע גבורה.

רוסיה השתמשה בתלות האירופית בדלקי המאובנים שלה כנשק גיאופוליטי במטרה למנוע מאירופה להתנגד לפלישה המוגבלת שלה לאוקראינה ב-2014, ולפלישה בהיקף מלא ב-2022. ב-2022 הצליחו הרוסים למנוע רק באופן חלקי מעורבות אירופית באוקראינה, אבל עד היום התלות האירופית בדלקי המאובנים הרוסיים מפלגת את אירופה ומונעת ממנה לגבש אסטרטגיה ברורה ולתמוך באוקראינה באופן משמעותי.

כל האירועים הללו ממחישים את כוחם המשחית של דלקי המאובנים, ולמעשה חוקרים מצאו כי 25–50 אחוז מכלל המלחמות מאז 1973 קשורות לאינטרסים בתחום הנפט. בעבר לא היה לדלקי המאובנים תחליף ובלעדיהם אי אפשר היה לספק את כמות האנרגיה שנדרשת למדינה מודרנית, אבל היום המצב שונה. אנרגיות מתחדשות, אגירת אנרגיה וטכנולוגיות חשמול מודרניות כמו מנועים חשמליים, מיקרו-גרידים, אמצעי שליטה, בקרה ועוד מאפשרים אספקה ושימוש באנרגיה זולה ויציבה בהיקפים עצומים. אלה משחררים אותנו מתלות בדלקי מאובנים, מתלות בממשלות אחרות ומתלות בחברות ששולטות בהן.

העתיד הוא לא בזהב השחור

אירופה עושה מאמצים כנים לצמצם תלות ביבוא דלקי מאובנים כמו מעבר לתחבורה חשמלית ושימוש גובר באנרגיות מתחדשות. כך, אירופה צפויה לצמצם ב-50 אחוז את יבוא דלקי המאובנים שלה עד 2040. סין, למרות היותה המדינה שעדיין צורכת הכי הרבה דלקי מאובנים בעולם ועדיין כל שנה מעלה את צריכת האנרגיה שלה, מובילה את המעבר לאנרגיות מתחדשות ולאגירה. היא הגיעה ככל הנראה לשיא צריכת הנפט שלה, מכיוון שהיא עוברת במרץ לשימוש בתחבורה חשמלית ומכיוון שהיא הקימה מתקני אנרגיות מתחדשות ומתקני אגירת אנרגיה בהיקף דומה לכל שאר העולם יחד בשנים החולפות.

בעולם המתפתח מדינות מוותרות על מעבר מסיבי לדלקי מאובנים כמו שעשו המדינות המפותחות במאה האחרונה ו"קופצות" ישר לאנרגיות מתחדשות ולתחבורה חשמלית, בעיקר משיקולי עלות וצמצום תלות ביבוא. זה קורה למשל בפקיסטן, בנפאל, בבוליביה, בקניה, בג'יבוטי, בפיליפינים, בנמיביה ועוד. אף על פי שרוב המדינות צריכות לייבא את מתקני האנרגיות המתחדשות ואת מתקני האגירה שלהן, מדובר ביבוא חד-פעמי שיאפשר להן שימוש במתקנים למשך עשורים קדימה. זאת בניגוד לדלקי מאובנים שמתכלים כל יום, ושצריך לייבא ברציפות כל הזמן.

ארצות הברית לא צריכה את הנפט של ונצואלה. היא יכולה להאיץ את המעבר לאנרגיות מתחדשות ולאגירת אנרגיה ולהתנתק כליל מהתלות המזיקה והיקרה הזאת. ארצות הברית יכלה להוביל את המעבר הגלובלי הזה, אבל היא בחרה לעזוב את המרוץ ולתת לסין לנצח. צפוי כי רוב המדינות ימשיכו במעבר לאנרגיות מתחדשות ולאגירת אנרגיה רק בשל העובדה שהן זולות ויציבות יותר לעומת דלקי מאובנים – גם אם מתעלמים משיקולי סביבה. התוקפנות שמפגינה ארצות הברית כלפי בנות בריתה לשעבר – רוב מדינות אירופה, קוריאה הדרומית, קנדה ועוד – תסייע להרחיק את מדינות אלה מהתלות בדלקי מאובנים אמריקאיים, ואף לדחוף אותן לזרועות היריבה סין. לכן, סביר כי ארצות הברית לא תרוויח הרבה ממהלכים אלה, ובעיקר תפסיד מהם. מי שירוויחו, לפחות בטווח הקצר, הן בעיקר חברות הנפט, לפחות עד שהעולם יפסיק לקנות נפט.

ד"ר דניאל מדר הוא חוקר, יועץ מדעי וממייסדי חברת SP Interface

הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה