האירים רוצים להחרים את ישראל ומגלים שזה לא כל כך פשוט

תנועת החרם נגד מוצרים הקשורים לישראל הולכת ומתרחבת על רקע המלחמה בעזה – והרשימה ארוכה. כאשר רשות השידור האירית RTÉ הודיעה בשבוע שעבר כי לא תשתתף באירוויזיון הבא אם ישראל תיקח בו חלק, היא הצטרפה לרשימה הולכת וגדלה של גופים ואנשים שמחפשים דרכים למחות על המלחמה בעזה – באמצעות חרם צרכני.

קריאות לציבור “לדבר בארנק” ולהימנע מרכישת מוצרים מחברות ישראליות, או כאלה המקיימות קשרים כלכליים עם ישראל, התחזקו בחודשים האחרונים, אבל מסתבר שזה מסובך משחשבו. מאות תאגידים בינלאומיים – בהם פרוקטר אנד גמבל, דנונה, יוניליוור, נסטלה, פפסי, היינקן, קוקה קולה, מונדלז וחברות טכנולוגיה רבות – מחזיקים פעילות נרחבת בישראל. עבור צרכנים המבקשים להחרים, מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית לנוכח המבנה הסבוך של המסחר הגלובלי.

אחד הכלים המרכזיים של תנועת ה־BDS הוא אפליקציית “No Thanks” שמאפשרת סריקת ברקודים לזיהוי קשר ישראלי. ברשימה מופיעים מותגים מוכרים כמו סודוקרט (שנמכר לחברת טבע), סודהסטרים, דומסטוס (יוניליוור), פוט נודל, הלמנ'ס, מגנום, דוריטוס (פפסי), דולמיו (מרס), וכן מותגי שוקולד בינלאומיים – M&M's, סניקרס, טוברלון, אוריאו, ריץ ועוד. גם היינקן, קוקה קולה, קוסטה קופי, פמפרס, גילט, קולגייט וליסטרין – כולם נכללים אף הם ברשימות, בשל השקעות, שיתופי פעולה או פעילות ישירה בישראל ובשטחים.

במאמר שפורסם באתר the irish times, טוען הזמר האירי המפורסם סטיב וול, למשל, כי הוא מחרים באופן אישי מוצרים בעלי זיקה לישראל – עד כדי החלפת תרופות שנרשמו לו מתוצרת טבע הישראלית. לדבריו, בתי מרקחת מקבלים “חמישה עד עשרה טלפונים כאלה מדי יום”.

בקרב הציבור האירי והבינלאומי, הוויכוח על יעילות החרם מתנהל גם ברשתות החברתיות. לצד תומכים, יש המצביעים על הסתירה שבשימוש בטלפונים, תוכנות ומחשבים שגם בהם קיימת טביעת אצבע ישראלית.
בכתבה מתארים המרואיינים כיצד הם משתדלים להתרחק ממוצרים בעלי קשר לישראל– החל מחיתולים ומשחות לתינוקות ועד בגדים ונעליים. היילי או’קונור מקילדר אומרת כי המעבר לרכישת מוצרים מקומיים ואתיים יצר אצלה תחושת שליטה ויכולת השפעה: "אם הציבור מרגיש חסר אונים ואינו עושה דבר – זה מצב מסוכן. גם אם אי אפשר להחרים הכול, כל אחד יכול לעשות משהו קטן, והצטברות הצעדים האלו יוצרת שינוי”.

החרם מתגבר: אירופה מתחממת

חרמות צרכניים ואקדמיים אינם תופעה ייחודית לאירלנד. בצרפת, ספרד, בריטניה ובלגיה גוברים הקולות להטיל סנקציות על ישראל – אם באמצעות הפסקת ייבוא, ואם באמצעות אי־שיתוף פעולה באירועים בינלאומיים. אוניברסיטאות מסוימות מקדמות חרמות מחקריים, בעוד שבשוודיה ובהולנד נרשמות הפגנות הקוראות לנתק קשרים עסקיים עם חברות ישראליות.

אלא שבפועל, כמעט אף אחד מהחרמות האלה לא מצליח להתרומם באופן מלא. הכלכלה הגלובלית שזורה בישראל בצורה עמוקה מדי – מהתרופות ועד המזון, מהטכנולוגיה ועד מוצרי הצריכה היומיומיים.

וכאן טמון הפרדוקס: אותם פעילים שמכריזים על חרם על שוקולד או על בקבוק קולה, ממשיכים להשתמש בטלפונים חכמים, במערכות מחשב ובתרופות שבלעדיהן חייהם אינם אפשריים – וכולם נושאים חותמת ישראלית.

בסופו של דבר, רבים מהם אינם מבינים את מורכבות הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אלא נגררים אחרי אופנה פוליטית פופוליסטית. החרמות הללו, עטופים בסיסמאות מוסריות, אינם אלא ביטוי מודרני של אנטישמיות – ניסיון להוקיע את ישראל ואת העם היהודי בזירה הבינלאומית, מבלי להכיר את ההיסטוריה, העובדות והמציאות המורכבת של המזרח התיכון.