ברגע האמת, הם עזבו הכל ועלו על מדים. הם עזבו את המשפחות, עזבו את העבודה, עזבו את המחלוקות, ונסעו לאן שצריך. הם נסעו בלי לדעת לכמה זמן הם עוזבים את החיים שלהם. הם נסעו, חלקם בלי ציוד בסיסי. הם נסעו בטרמפים כי לא הופעלה תחבורה ציבורית בשבת. הם לא ביקשו דבר בתמורה. חבר טוב שלי, שטייל חצי שנה באמריקה, כבר היה בדרך למילואים למחרת הערב בו נחת. מידת ההקרבה שלו ושל מאות אלפי צעירים אחרים ראויה להערכה.
יש לנו מחויבות עמוקה אליהם. ראשית למדינה, ושנית לנו כחברה.
הרבה סטודנטים מייחלים עכשיו לחזרה לשגרה. גם אני. איך אפשר שלא? המלחמה מסתמנת כארוכה, וישראל צריכה ללמוד לנהל שגרת חיים לצידה. זה סממן של חוסן, ולא של ניתוק. אבל אסור להשאיר מאחור את האנשים ששלחנו להגן עלינו. החוזה בינינו לבינם, חוזה שנכתב בדם, חייב להיות לנגד העיניים שלנו עכשיו.
מתווה החזרה ללימודים באוניברסיטאות שפורסם אתמול (רביעי) גורם למשרתי המילואים להרגיש נבגדים. הוא מתווה שלא רואה את הצרכים שלהם, לא מבין את המציאות שלהם, ומנסה באופן מגושם לדאוג להכל מהכל: שהסמסטר לא יתבטל, ושהמילואימניקים לא יזרקו לגמרי מהעגלה. אפשר להתחיל את הסמסטר עם הקלות רלוונטיות לסטודנטים משרתי מילואים: ציונים בינאריים, עבודות במקום מבחנים, ומבחנים מותאמים לחומר שיספיקו ללמוד, לצד שגרה לשאר הסטודנטים. אבל מתווה של "מרתון אינטנסיבי של שבוע" להשלמת החומר, לסטודנטים שחזרו מחודשיים בעזה, או בגבול הצפון, או בגזרת איו"ש, גובל בהזיה.
המילואימניקים לא זקוקים ל"מרתון אינטנסיבי". הם זקוקים לחזרה הדרגתית לשגרה, בסביבה עוטפת ומאפשרת, שרואה אותם, את השדים שהם עשויים לחזור איתם, ואת ההסתגלות חזרה לחיים האזרחיים, ועל אחת כמה וכמה האקדמיים.
השר להשכלה גבוהה יואב קיש, שכבר נכשל בלהגן על ההשכלה הגבוהה מקיצוץ של כמעט חצי מיליארד שקלים, עומד להיכשל שוב, במקום כואב לא פחות: במימוש הצד של המדינה כלפי משרתיה.
בשנה האחרונה הובלתי את מחאת הסטודנטים והסטודנטיות נגד ההפיכה המשטרית. הפעם צריכה לעלות צעקה ומחאה רחבה הרבה יותר: היא נוגעת לכל הסטודנטים, ללא קשר לדעתם הפוליטית. ואני, כמו רבים מחבריי, רוצה לדעת שאם אני חוזר לספסל הלימודים לצד כיסאות ריקים של חברים בחזית, יש מי שדואג להם כשהם יחזרו. אם אין רצון או יכולת לדאוג להם באמת, שילך הסמסטר. הסולידריות חשובה יותר.
הכותב הוא פעיל חברתי וממקימי מחאת הסטודנטים