הוא התחיל תואר ראשון בכימיה בגיל 13, היא סיימה דוקטורט ב-81: "אם אתה לא יודע מה השאלה הנכונה, גם ה-AI הכי טוב לא יעזור לך"

כשאריאל בנימין פלוס הגיע לראשונה לקמפוס אוניברסיטת תל אביב, הוא היה בן 13. כשגילה אלעד הגיעה לשם לראשונה, היא הייתה בת 64 ולאחריה עשרים שנות עבודה בחקלאות בקיבוץ. ביולי האחרון, שניהם כבר היו בוגרים: הוא עם תואר ראשון בהצטיינות בכימיה, היא עם דוקטורט בתולדות האומנות. בין שני הסיפורים האלה מתפרשת שאלה שהולכת ומחדדת את עצמה בכל שנה אקדמית מחדש: למה בכלל ללמוד באוניברסיטה?

"התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב בגיל 13, בתוכנית אודיסיאה", מספר אריאל. "זו תוכנית שנותנת לילדים מצטיינים ומחוננים אפשרות לעשות קורסים אקדמיים בזמן התיכון, וגם להמשיך לתואר לאחר מכן". בהתחלה למד כימיה וביולוגיה, ובהמשך החליט להתמקד בכימיה בלבד. בית הספר, הוא מספר, אפשר לו גמישות יוצאת דופן. "אני כיבדתי את המורים והם כיבדו אותי בחזרה".

התואר נמשך חמש שנים. בתחילה למדו תלמידי אודיסיאה במסגרת הייעודית של התוכנית, ובהדרגה השתלבו בקורסים הרגילים של הפקולטה. עד כיתה י"ב, מספר אריאל, הוא כבר למד כמעט לחלוטין לצד סטודנטים מן המניין.

אצל גילה הדרך לאוניברסיטה נראתה כמעט הפוכה. היא נולדה בתל אביב ב-1945, ואת התיכון בכלל לא סיימה. "הייתי בשומר הצעיר, ואז התגייסתי לנח"ל והלכתי עם הגרעין לקיבוץ נחשון, שאני חברה בו עד היום. בקיבוץ עבדתי בחקלאות עשרים שנה".

כשהגיעה לגיל 64 ויצאה לפנסיה, היא נרשמה לתואר שני בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, במסלול העת העתיקה, ובהמשך עברה לתולדות האומנות. "שם החלטתי שאני, מה שנקרא, הולכת עד הסוף. עשיתי תואר שני ואחר כך את הדוקטורט. כשסיימתי את הדוקטורט הייתי כמעט בת שמונים".

רב האומן מסארום

המחקר של גילה עוסק בכתבי יד מאוירים מאנגליה של המאה ה-13 ובאומן אנונימי המכונה במחקר "רב האומן מסארום". היא מתארת תקופה שבה היחס לחידוש השתנה מן הקצה אל הקצה: "עד אותו רגע נתנו עדיפות לישן, למסורת ולדברים הידועים, ובאותה תקופה החלו לתת חשיבות דווקא לחדש". מבחינתה, האומנות הגותית היא ביטוי מובהק לשינוי הזה. "הגותיקה לא רצתה לחזור לשום דבר. היא רצתה ליצור הכל מחדש".

קשה שלא לחבר בין העיסוק של גילה בחדש לבין האפשרות שבחרה לעצמה, לפתוח אפיק אקדמי חדש דווקא בגיל השלישי. אלא שהיא דוחה את החיבור מיד. "לא, ממש לא". מבחינתה, המחקר מאפשר דווקא להתרחק מההווה. "במצב שקורה פה בארץ, אני ממש רוצה להיות רחוקה מהכאן והעכשיו", היא אומרת. "העבודה על משהו רחוק, שלא קשור לחיים שלנו בכלל, נתנה לי המון נחמה".

גם אצל אריאל הלימודים לא היו רק עניין של ציונים ותואר. לתלמידי אודיסיאה הייתה כיתה קבועה בבניין צ'ק פוינט בקמפוס, שהפכה עבורם כמעט לבית שני. "כל הזמן שאתה לומד, אתה תמיד עם חברים", הוא מספר. "בשנתיים האחרונות של התואר ממש גרתי שם. הייתי נוסע לאוניברסיטה בבוקר, חוזר באיזה שמונה, תשע, עשר בערב. פשוט כל היום עם חברים ולומד. היה מאוד כיף".

כשהשתלב בקורסים הרגילים, נוצרו קשרים גם עם סטודנטים שהיו מבוגרים ממנו בשנים רבות, בעיקר במעבדות, שבהן העבודה המשותפת טשטשה מהר את פערי הגיל.

גם אצל גילה פערי הגיל מיטשטשים בתוך הכיתה. "למדתי שתלמיד זה תלמיד", היא מספרת. "וגם מאוד השתדלתי, כשדיברתי עם התלמידים הצעירים, לא לדבר אליהם כאילו אני האמא שלהם". ההבחנה הזאת הייתה כמעט מילולית: כשהחלה את לימודיה, אחד מבניה כבר היה סטודנט, ובן נוסף התחיל ללמוד יחד איתה. היו אפילו קורסים שבהם למדו בני המשפחה זה לצד זה.

לימודים בשביל לימודים

"דווקא לגיל השלישי יש יתרונות כשלומדים באקדמיה", אומרת גילה. "יש לנו זמן, אין לנו עול כלכלי, הילדים שלנו כבר גדולים". מבחינתה, זו אפשרות שיותר מבוגרים צריכים להביא בחשבון. "זה ממש קול קורא לאנשים מבוגרים: בואו. יש מקום".

עבורה, הלימודים הם מקור למשמעות. "זה החיים שלי עכשיו. יש לי בשביל מה לקום בבוקר, אני חוקרת, קוראת ספרים, פוגשת אנשים, אני מתכתבת עם חצי עולם בקשר לזה. אלה דברים שלא עשיתי קודם".

גם אריאל מדבר על ההתפתחות שהאוניברסיטה אפשרה לו, אף שהוא כלל לא בטוח שיעסוק בעתיד בכימיה. מבחינתו, חמש שנות לימודים לא הלכו לאיבוד. "גם אם אני לא אתעסק בזה בתור מקצוע, בסופו של דבר זה מאוד מפתח את החשיבה המדעית שלך ואת החשיבה הביקורתית שלך".

בעיניו, זה גם חלק מהערך של האקדמיה בעידן שבו כלי AI יכולים לספק תשובות כמעט מיידיות. "השאלה היא לא רק מה התשובה הנכונה. הרבה פעמים צריך להבין מה השאלה הנכונה, ואם אתה לא יודע מה השאלה הנכונה, גם ה-AI הכי טוב לא יעזור לך. ברגע שאתה לא מוכן פשוט לפתוח שעון, לשים לעצמך חמש דקות ולחשוב על הבעיה לפני שאתה מנסה להעתיק פתרון מ-AI, זה מתחיל להיות בעיה".

אצל גילה, המפגש עם AI התחיל דווקא בסוף הדרך. במשך כמעט כל שנות הדוקטורט היא לא השתמשה בו כלל. אלא שבלילה של טילים מאיראן, כשהעבודה כבר הייתה גמורה, היא התקינה כלי AI מתוך סקרנות והחלה לשאול אותו שאלות. דווקא אז גילתה שבסוף 2024 נחשף לציבור כתב יד נוסף של אותו אומן שחקרה.

מה הלאה

אריאל, למרות התואר המוקדם בכימיה, לא מתכנן כרגע קריירה אקדמית. הוא מכוון לעולמות היזמות והסטארט-אפים, ובמיוחד מסקרן אותו העתיד של תחום החלל. "אני נורא רוצה לבקר בחלל כשאהיה גדול. לראות את כדור הארץ מחללית, זה חלום שלי". גילה, מצדה, כבר עובדת על הפיכת המחקר שלה לספר באנגלית ומחפשת הוצאה לאור.

גילה ואריאל הם שניים מתוך קהילה שהולכת וגדלה. השנה, כשאוניברסיטת תל אביב מציינת 70 שנה להקמתה, מציין גם ארגון בוגרות ובוגרי האוניברסיטה עשור לפעילותו. הארגון, שמאגד כ-140 אלף בוגרות ובוגרים בישראל ובעולם, פועל באמצעות מלגות, תוכניות מנטורינג, מפגשים מקצועיים ופעילות קהילתית שמבקשת לשמור את הקשר עם האוניברסיטה גם הרבה אחרי סיום התואר. סיגלית בן חיון, ראש הארגון וממייסדיו, אומרת שמה שהתחיל לפני עשור כחזון לחבר בין בוגרים הפך לקהילה גלובלית ומשפיעה. בשבוע שעבר נערך ערב חגיגי לציון שני האירועים, ובמסגרתו הושק מיזם "70 ל-70", שבו העניקו בוגרות ובוגרי האוניברסיטה 70 מלגות ל-70 סטודנטים, בהם משרתי מילואים ומעוטי יכולת.

כשאריאל שמע שהוא חולק את הכתבה עם גילה, שסיימה דוקטורט בגיל 80, ביקש לומר לה: "זה באמת מעורר השראה שלא משנה באיזה גיל, קיים הדרייב הפנימי הזה שגורם לך להמשיך ללמוד". גילה, מצדה, ביקשה להזכיר לדור הצעיר את העניין של "לימודים בשביל לימודים". "תלמד בשביל להרחיב את האופקים שלך, לא רק בשביל משרה טובה", היא אומרת. לאריאל הציעה ללמוד גם קורסים במדעי הרוח, "כדי שהעולם לא יהיה צר". גילה לא ידעה שזה בדיוק מה שאריאל עומד לעשות: אחרי תואר בכימיה, הוא מתכנן לחזור בסמסטר הבא לאוניברסיטת תל אביב, הפעם לבניין גילמן למדעי הרוח, לקורסים בלימודים קלאסיים.