50 שנה של אנרגיה: מלחמת יום הכיפורים הייתה אחת המלחמות הקשות והטראומטיות בתולדות ישראל, אך היו לה גם השלכות משמעותיות על משק האנרגיה של המדינה. ערב המלחמה, רוב האנרגיה של מדינת ישראל התבסס על נפט שמקורו במזרח התיכון. הנפט המזרח תיכוני היה זול למדי, אך תלותן של מדינות המערב, ובראשן ארצות הברית, העניקה לאיגוד יצרניות הנפט בעולם (OPEC) אמצעי לחץ פוליטי ויכולת להפעיל את נשק הנפט נגד התמיכה בישראל. כך היה בתקופת מלחמת סיני וכך היה גם במלחמת יום הכיפורים.
ב-6 באוקטובר 1973 תקפו צבאות מצרים וסוריה את ישראל. ישראל, שנתפסה לא מוכנה למלחמה, פנתה לארצות הברית לקבלת נשק. ב-12 באוקטובר אישר הנשיא ריצ'רד ניקסון את מבצע "ניקל גראס" להטסת כמות גדולה של נשק לישראל. מידת השפעת הנשק על מהלך המלחמה נתונה במחלוקת בין החוקרים, ואולם קשה להטיל ספק בהשלכותיו על משק האנרגיה העולמי: חמישה ימים לאחר המשלוח, העלו יצרניות הנפט הערביות את מחיר הנפט לארצות הברית בחמישה אחוזים, וכאשר הגיעו משלוחי נשק נוספים, הוחלט על אמברגו כולל. מחירי הנפט זינקו משני דולר לחבית ערב המלחמה לכמעט 12 דולר.
ישראל, שייבאה את רוב הנפט שלה מאיראן (תחת שלטון השאה), לא סבלה ממחסור בדלק, אך עליית המחירים יצרה בעיה של ממש. אחד הגופים הראשונים שהרגישו את העלייה הייתה חברת החשמל, ככל הנראה צרכנית הדלק הגדולה במדינה, שכמעט כל תחנות הכוח שלה פעלו על דלק נוזלי.
ב-5 בנובמבר, עוד לפני חתימת הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים, הגיש מנכ"ל חברת החשמל דאז, אריאל עמיעד, לשר הפיתוח דאז, חיים גבתי, הצעה לצמצום צריכת הדלק במדינה. כך, למשל, הוצע בשלב הראשון לקבוע מכסות להפעלת דודי מים חשמליים ולצריכה ביתית. בשלב השני הוצע להגביל את הצריכה התעשייתית והמסחרית, ולצמצם את תאורת הרחוב בחמישים אחוזים. בתחילת דצמבר, אישרה הממשלה שורה של הגבלות על הצריכה, שנועדו לחסוך כמאה אלף טון דלק בשנה.
חברת החשמל הייתה באותה העת בתהליכי הקמה של שתי תחנות כוח חדשות. שתיהן תוכננו לפעול על דלק, כמו יתר התחנות. הראשונה הייתה באתר הקיים באשדוד (המכונה כיום תחנת אשכול ג'). השנייה הייתה באתר חדש, שמיקומו אושר זמן לא רב קודם לכן, מצפון לנחל חדרה, אתר שכונה אז מ"ד (ראשי תיבות של "מחצית הדרך" בין תל אביב לחיפה). העלייה התלולה במחירי הדלק טרפה את הקלפים. בשלב זה החלו לעלות רעיונות למקורות אנרגיה חלופיים. גדעון פרלמן, ראש מנהל הדלק של חברת החשמל דאז, היה ככל הנראה הראשון שהעלה בפני המנכ"ל דאז את אפשרות השימוש בפחם כמקור אנרגיה חלופי.
ב-10 במרס 1974 הוקמה הממשלה ה-16. הייתה זו הממשלה הראשונה שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים. אותה ממשלה העבירה את הסמכות על משק החשמל למשרד המסחר והתעשייה בראשות השר רא"ל (מיל.) חיים בר-לב. מיטב מומחי האנרגיה בישראל התכנסו בסימפוזיון לאומי בנושאי אנרגיה, כדי לדון במקורות אנרגיה חלופיים לדלק הנוזלי. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נדונה בפורום פומבי האפשרות להשתמש בפחם כחלופה. "בעולם מקורות פחם עצומים, פזורים במקומות רבים, והם אינם מוחזקים בידי מעטים", אמר אז ד"ר צבי דינשטיין, יועץ הממשלה לענייני דלק ואנרגיה, בפתיחת הכינוס.
אחד המשתתפים היה ד"ר יוסף לב-ער, המהנדס הראשי של חברת החשמל, שהקדיש הרצאה לרעיון הסבת תחנות כוח לפחם. בהרצאתו התייחס לב-ער לשורה של בעיות שיעורר המעבר לפחם: הובלת הפחם מארץ המוצא לישראל, התאמת הנמל לקליטת אוניות הפחם, התקנת מסילות רכבת להובלת הפחם מהנמל לתחנה, הרחקת האפר אל מחוץ לתחנת הכוח, והקצאת שטח לאחסון הפחם.
ב-11 באפריל, שישה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, אישר דירקטוריון חברת החשמל את השינויים הנדרשים בחברת מ"ד. השר בר-לב הביא את ההצעה לאישור הממשלה. כך החלה חברת החשמל את דרכה הארוכה אל עבר עידן הפחם. התהליך היה ארוך ומורכב וקצרה היריעה מלתאר אותו כאן על כל פרטיו, אך סופו הגיע ב-26 באוגוסט 1981, עם הפעלת הטורבינה הפחמית הראשונה בחדרה.
בימים אלה, בשנת ה-100 לחברת החשמל, 50 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים ועל סף השלום הנראה באופק עם הממלכה הסעודית, היושבת על מרבצי הנפט הגדולים במזרח התיכון – חברת החשמל סוגרת את המעגל ומסמנת את סוף עידן הפחם.
הטור נכתב בידי ד"ר נדב היידקר, היסטוריון, ארכיון חברת החשמל