"הכי מפחיד זה שפתאום ייצא לך מחבל מהמנהרה"

בשבוע שעבר פורסמה באתרי החדשות ידיעה קטנטנה על אזרח ישראלי שנהרג בשוגג על ידי צה"ל בצפון רצועת עזה. יעקב אביטן, בן 39 מאילת, עבד כמפעיל טרקטור בחברה אזרחית שעושה עבודות עבור צה"ל. למרבה הטרגדיה, אביטן, שהיה בלבוש אזרחי כנהוג, נורה למוות בפרוזדור נצרים לאחר שבצה"ל חשדו שהוא מחבל. הידיעה הזו נבלעה בשאון הפסקת האש וחזרת החטופים - עוד קורבן של המלחמה שנכפתה עלינו, אחד מיני רבים. צה"ל מתחקר את האירוע, אבל עבור משפחתו של אביטן זה כבר לא באמת משנה.

הסיפור הזה חשף את העובדה שמאז תחילת המלחמה פועלים בעזה עבור הצבא עובדים של חברות אזרחיות. עשרות רבות של עובדי חברות קבלניות ותשתיות עוסקים בשלל פעולות הנדסיות עבור הצבא. אביטן היה רק אחד מהם. כולם מסכנים את חייהם מעבר לגבול כדי לסייע לצה"ל להשיג את מטרותיו.

אחד העובדים האלה הוא מ' (השם המלא שמור במערכת), עובד בחברת בנייה אזרחית. הוא נכנס גם לעזה וגם ללבנון, ועם כל החשש, מבחינתו אין שאלה בכלל שהוא יסייע לצבא. המוטיבציה הזו שלו מרגשת הרבה יותר לאור העובדה שמ' הוא ערבי, תושב מזרח ירושלים.

"אני עובד של חברת שפיר כבר 15 שנה", מספר מ', "זאת חברה גדולה וטובה ואני אוהב מאוד לעבוד שם, הם תמיד קשובים, מתייחסים לכולם אותו דבר, אין שם גזענות, ומתייחסים יפה לנהגים". הוא בן 42, אב לחמישה, נוהג על מערבל בטון. מבחינתו, אין מקום שהוא לא יגיע אליו. העבודות שאותן הוא מבצע מעבר לגבול הן של סתימת מנהרות בעיקר, מנהרות של חיזבאללה בלבנון ושל חמאס בעזה.

"בחברה דיברו עם הנהגים, הסבירו להם מה צריך לעשות. יש כאלה שלא רצו, מפחדים. כמובן שלא מכריחים אף אחד, אבל ביקשו שנירתם ונעזור וביקשו ממני אישית ואני מיד אמרתי שאין שום בעיה".

לא היססת? בכל זאת יש פה סיכון.
"אני לא אגיד לך שלא פחדתי בכלל, היו חששות, בטח. אל תשכחי שעשינו את כל העבודות באמצע מלחמה, יש ירי, טילים. זה די מפחיד. אבל מתגברים. נכנסו ללבנון בחיפוי של הצבא כמובן, גם עם מטוסים ששמרו עלינו. הייתי קם בבוקר, נוסע הרבה קילומטרים מירושלים לדרום לבנון, שם בטון במנהרות, וחוזר. בלי פחד. אני משוכנע במה שאני עושה אז יותר קל לי, יודע שזה הדבר הנכון. גם הייתה אווירה קלילה, צחוקים, עוזר להוציא את הפחד".

איך זה מרגיש להיכנס פתאום ללבנון?
"זאת הייתה סיטואציה משונה. נתקלנו שם בהרבה בתים הרוסים מהפגזות, היה כפר שלם הרוס. היה קצת מפחיד, אני לא גיבור. אבל סמכתי על הצבא, היו איתנו גם מנהלים משפיר. אתה לא מרגיש שאתה לבד. זה עוזר לנו ונותן לנו כוח".

מה בעצם הסכנות? מה הכי מפחיד?
"שפתאום יוצא לך מישהו מהמנהרה. יש שם המון מנהרות, והן היו מלאות מחבלים, והם מחפשים במי לירות. כן, זה פחד על החיים. יש אישה וילדים, זה לא פשוט. אבל זה לא משהו חדש, זה משהו שאני עושה הרבה שנים. לא בעזה ובלבנון, אבל כן בגדה המערבית. אנחנו עוזרים לצבא כבר שנים ונמשיך לעזור".

משוכנע במה שאני עושה

העבודות שמ' מדבר עליהן הן אטימת בתי מחבלים באזור ירושלים ועבודות בבסיסים בשטחים. גם בזה החברה שבה הוא עובד, שפיר, מסייעת לצבא. אחרי שניתן צו הריסה או איטום מבית משפט, מגיעים מערבלי הבטון ואוטמים את הבתים.

זה נשמע שיש פה לא מעט מורכבות עבורך.
"האמת היא שאני פשוט משוכנע במה שאני עושה. זה הדבר הנכון. אלה אנשים שלא באו לשחק, אלא באו לעשות בעיות ולגרום נזק, וזאת התגובה לזה. אין מה לעשות, צריך לעצור את זה".

העמדה הזו של מ' היא אחת הסיבות שבגללה הוא מעדיף שלא להיחשף. בכפר שלו יש כאלה שלא תופסים את אנשי חיזבאללה כמחבלים, ובהחלט לא מסכימים עם הדרך שלו. "יש לנו כפר גדול ויש הרבה דעות. יש כאלה שחושבים כמוני, שלא אוהבים פיגועים וחושבים שצריך להגיב לזה, ויש כאלה שרודפים אחרי בעיות. בכל בית יש שקית של זבל, אבל אתה חייב כל הזמן להוציא את השקית הזו מהבית, לנקות. אלה החיים, צריך להגיד את האמת, אפילו שזה קשה. יש אנשים לא טובים שעושים בעיות ובונים מנהרות. ואנחנו כאן כדי לשים בהן בטון. זה לא רק בשבילי, זה עוזר לכולם. אני שומר גם על ילדים של אחרים".

מ' מאמין בלחנך גם את הדור הבא. הוא משמש בתור מדריך לנהגים חדשים בשפיר, לוקח אותם תחת חסותו ומסביר להם את העבודה. במסגרת התפקיד הוא מלמד אותם איך להתנהג מול הקבלנים, מתבונן בהם כשהם על הכביש, מנסה להיכנס לראש שלהם. הוא גם מסביר להם שלעיתים עושים עבודות עבור הצבא. "אני מסביר להם, זה עוזר. אם אתה לא מסביר ולא מחנך, אנשים לא יבינו, יישארו טיפשים".

"איפה שצריך, אנחנו נעשה"

חברת שפיר עושה עבודות מול צה"ל כבר שנים. הצבא מוציא מכרזים לפי אזורים גיאוגרפיים, והחברות העוסקות בתחום מתחרות ביניהן. במהלך המלחמה, מעורבותה של שפיר הפכה קריטית במיוחד, מאחר שהיא אחת משלוש חברות הבנייה הגדולות בישראל, אבל היחידה מביניהן שבבעלות ישראלית. שתי החברות האחרות, שלהן הנהלה ראשית זרה, לא מאפשרות לעובדים להיכנס ולבצע עבודות בשטחים בגלל לחץ בינלאומי.

"חלק מהסיפור פה זה ציונות", אומר פיני משה, מנהל מרחב צפון בחברת שפיר, שנכנס גם הוא ללבנון מספר פעמים. "שפיר היא חברת כחול-לבן, הבעלים אומרים חד-משמעית 'איפה שצריך, מה שצריך, אנחנו נעשה'".

אתה גם עברת את הגבול. מפחיד?
"חד-משמעית. מי שיגיד לך שלא מפחד משקר. בכל אירוע כזה, זה לא שישר כולם קופצים, יש חשש אמיתי. אני נכנסתי שני קילומטרים לתוך לבנון, וכן, חששתי בהתחלה. אבל תחושת הפחד נעלמת תוך כמה דקות. הצבא השתלט שם בצורה יותר עמוקה, אז למרות שבכל רגע יכול משהו לקרות, אתה מרגיש בטוח".

משה מדגיש את ההירתמות וההתגייסות של נהגי החברה למשימה. "העבודה שלנו מתבססת על נהגים, והחברה שלנו היא דוגמה לקיבוץ גלויות. יש אצלנו דרוזים, בדואים, ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, יהודים מכל העדות, רוסים. יש לנו הכול וערבות הדדית זה פה. בכל מפעל יש בין 15 ל-40 נהגים, ערבוב של כולם. כשביקשנו מהם לבוא להתגייס עלו חששות. הסברנו איך זה יתבצע עם הצבא. העברנו את המסר שלאן שצריך נגיע וניתן תמיכה. הרבה מאלה שעברו את המחסום בפעם הראשונה וראו שזה לא נורא, הבינו שזה סוג של שליחות והתנדבו גם בפעמים הבאות. אני גאה מאוד באנשים שלי, זה לא מובן מאליו, וזה גם מבטא במדויק את ה-DNA של החברה".

לפני המלחמה, המענה למשרד הביטחון היה בעיקר באטימת בתים, אבל המלחמה הביאה איתה אתגר חדש. על מנת להתמודד עם הצורך המבצעי של סתימת מנהרות באורכים של כמה קילומטרים, פיתחו בשפיר בטון מיוחד שיתאים למשימה. "השנה לראשונה נאלצנו לספק בטון מעבר לגבול, וזה היה מאתגר הנדסית. יש מנהרות של כמה קילומטרים, ואי אפשר להכניס פנימה משאבה ולסכן אנשים", מסביר משה. "אז נכנסנו למעבדה ועבדנו ביחד עם מדענים על פיתוח בטון שזורם לבד. הצבא קדח נקודה במנהרה, ודרכה הזרמנו את הבטון המיוחד שמגיע לצד השני של המנהרה".

מבחינת משה, סתימת עשרות המנהרות היא דוגמה למאמץ שצה"ל עושה כדי לגרום לכמה שפחות נזק היקפי. "הכי קל לקחת חומר נפץ ולפוצץ הכול. שאלתי למה לא עושים את זה, לא קיבלתי תשובות. לדעתי יש פה גם עניין מוסרי. לבחור בפתרון לא קל ולא זול ולנטרל את האיום גם אם זה אומר לסכן את עצמך יותר".

באחת הפעמים, היחידה שבה הוא זוכר בתור פוטנציאל לחשש, התפתח אירוע בשעה שנהגי החברה עבדו על המנהרות. "בפעם הזאת הם פשוט ביקשו מאיתנו לצאת עד שזה יסתיים. באופן כללי הצבא ניהל את זה בצורה מאוד מקצועית, הייתה שם רגישות. הם הבינו שזה לא מובן מאליו שאנחנו שם".