הררי מילים נשפכו ועוד יישפכו על ביטול עילת הסבירות. אחד העיוותים המרכזיים בתיקון לחוק (ולא חסרים כאלה) הוא מתן פטור גורף לממשלה ולשרים מחובות משפטיות החלות על גורמים אחרים. על פי התיקון, סבירות החלטה של ממשלה או של שר לא תעמוד לביקורת שיפוטית כלשהי. משפט העבודה בכלל, ודיני הפיטורים בפרט, הם דוגמה מצוינת לתוצאה האבסורדית של התיקון.
על פי משפט העבודה הישראלי, למעסיק פרטי יש זכות לפטר עובד מטעמים עניינים, ובהליך תקין של שימוע בו מתאפשר לעובד להשיב לטענות שעל בסיסן נשקלים פיטוריו. בתי הדין לעבודה הבהירו, כי אינם מחליפים את שיקול דעתו של המעסיק בהחלטת הפיטורים, גם אם באותן נסיבות היו מקבלים החלטה שונה. גם למעסיק ציבורי יש שיקול דעת בהחלטת פיטורים, אבל חלות עליו מגבלות מכוח היותו נאמן ציבור. בעוד מעסיק פרטי רשאי לשקול את צרכי העסק שבבעלותו, המעסיק הציבורי צריך לשים בראש שיקוליו את טובת הציבור ולפעול באופן סביר ומידתי. במקרים חריגים בהם בית הדין לעבודה משתכנע כי החלטת פיטורים של מעסיק במגזר הציבורי נגועה באי סבירות קיצונית, הוא מצהיר על הפגם בהליך הפיטורים, אשר יכול להקנות לעובד זכות לפיצוי כספי, ובמקרים קיצוניים אף ביטול הפיטורים והחזרת העובד לעבודה.
בתי הדין לעבודה השתמשו בעילת הסבירות בצורה מרוסנת, מתוך הבנה כי המעסיק הוא המנהל את עסקו, וקביעה בדבר אי סבירות קיצונית בהחלטת פיטורים היא חריגה ומרחיקת לכת. בפועל, כמעט ולא קיימים מקרים בהם בוטלו פיטורים של עובד אצל מעסיק פרטי בשל אי סבירות קיצונית. גם ביחס למעסיק הציבורי, בתי הדין לא מרבים להשתמש בעילת הסבירות כנימוק לביטול החלטת הפיטורים. במקרים בהם בוטלו פיטורי עובד במגזר הציבורי, הפגם שנמצא בדרך כלל היה בהליך עצמו (היעדר זכות טיעון, שימוע פגום, אי ביצוע בדיקה עובדתית וכו').
למרות השימוש הנדיר בעילת הסבירות להצדיק ביטול פיטורים, ברור שיש משקל עצום לאפשרות להסתמך עליה: מעסיק השוקל לפטר עובד, יודע כי החלטת הפיטורים עלולה לעמוד למבחן שיפוטי, לרבות בשאלה האם היא לוקה בחוסר סבירות קיצונית. עצם החשש מפסיקה שכופה יחסי עבודה ומכתם ציבורי בשל פומביות ההליך, מביא את המעסיקים לבחון היטב את סבירות החלטת הפיטורים, עוד בטרם הוצאתה לפועל.
הביטול הגורף של עילת הסבירות רק ביחס להחלטות ממשלה ושרים, יוצר אקס-טריטוריה במשפט העבודה הישראלי, כאשר עובדי המגזר הציבורי מופרדים זה מזה, לחסד ולשבט: שר רשאי לפטר עובד הכפוף לו והחלטתו תהיה חסינה מביקורת כלשהי לגבי סבירותה, בעוד בעל תפקיד אחר המוסמך לפטר עלול לעמוד לביקורת שיפוטית. מעתה ואילך יהיו בישראל עובדים סוג א' ועובדים סוג ב' - אלו הזכאים להגנה משפטית מפני פיטורים בשל חוסר סבירות קיצוני, ואלו אשר פוטרו על ידי הממשלה או השר כלל לא יוכלו לבקשת את הגנת בית הדין.
דוגמה להמחשת האבסורד: נניח ששני אחים עובדים כשכירים במערכת הבריאות, האח הבכור עובד במשרד הבריאות וכפוף לשר הבריאות, ואילו האח הצעיר עובד בבית חולים ממשלתי. לכאורה, לשניהם זכויות יסוד כעובדים שכירים במדינה ולכאורה - כך היה עד היום - החלטת פיטוריהם כפופה לחובת הסבירות. מעתה, דרכי האחים נפרדות: בעוד האח הצעיר יוכל לפנות לבית הדין לעבודה במקרה שיפוטר בטענה לחוסר סבירות קיצוני, האח הבכור לא יוכל לעשות זאת, כיוון שההחלטה על פיטוריו התקבלה על ידי השר.
לא ניתן להצדיק את ההבחנה בין זכויות עובדים שמועסקים על ידי אותו מעסיק (במישרין או בעקיפין), ומדובר רק בדוגמה לעיוות שהתיקון יוצר בענפי משפט רבים. הממשלה ביטלה את חובת הסבירות רק ביחס לעצמה ולשריה, תוך אמירה גלויה ובוטה: אני פוטרת את עצמי מחובות משפטיות המוטלות על אזרחים אחרים במדינת ישראל, פשוט כי אני יכולה. גם על כך יצטרך בג"צ לתת דעתו בדיון על העתירות לפסלות התיקון. אם התיקון ייוותר על כנו, יצטרכו בתי הדין לעבודה להכריע האם נוסח התיקון מאפשר הבחנה בין החלטות רגילות של השר לבין החלטות של השר כמעסיק, באופן שיאפשר להמשיך לבחון את סבירות ההחלטות שמקבל השר כמעסיק ביחס לעובדיו.
הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין דפנה שמואלביץ ושות', משרד בוטיק לדיני עבודה המייצג מעסיקים