מדינות עניות נעלמות מהמפה, אבל כספי הפיצוי על האקלים ילכו דווקא לעשירות

טובאלו, מדינת איים קטנה באוקיינוס השקט, אחראית לפחות מ-0.01 אחוז מפליטות הפחמן העולמיות, אבל עלולה להיעלם מהמפה בגלל עליית מפלס הים. קליפורניה, אחת הכלכלות החזקות בעולם, מנהלת תביעות ענק נגד חברות נפט וגז, ורוב הסיכויים שתקבל מיליארדי דולרים בפיצויים. טובאלו כמעט שאינה מסוגלת לעשות זאת. הפער הזה, בין מי שנפגע ממשבר האקלים לבין מי שבכלל יכול להגיע לבית המשפט, הוא הלב של מחקר חדש שפורסם בכתב העת Ecology Law Quarterly.

המחקר הוא פרי עבודתה של עדי גל, דוקטורנטית בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל. המאמר זכה לאחרונה בפרס למאמר מצטיין במשפט ציבורי מטעם הסניף הישראלי של האגודה הבין-לאומית למשפט ציבורי. לדברי גל, תביעות אקלים הן כלי חשוב והכרחי, אבל אם לא ישתנה מנגנון חלוקת הפיצויים, הן עלולות לשכפל בדיוק את פערי הכוח שתרמו למשבר מלכתחילה. "השאלה היא לא רק מי נפגע מהמשבר, אלא גם מי בכלל מסוגל להגיע לבית המשפט ולדרוש פיצוי", היא אומרת.

הרקע לחשש ברור: תביעות אקלים הפכו לתופעה עולמית. לפי דוח של תוכנית הסביבה של האו"ם (UNEP), מספר תביעות האקלים גדל ביותר מפי שניים תוך כחמש שנים, מ-884 תיקים ב-2017 ליותר מ-2,180 ב-2022. מדינות, ערים ורשויות מקומיות, בעיקר בארצות הברית, ובהן שיקגו, הוואי וקליפורניה, תובעות תאגידי נפט וגז. הטענה: החברות ידעו במשך עשרות שנים על תרומתן להתחממות הגלובלית, הסתירו מידע מהציבור והמשיכו להרוויח. כעת, כשערים ומדינות נאלצות להתמודד עם שריפות ענק, הצפות וגלי חום, הן דורשות שחברות הנפט יישאו בחלק מהמחיר.

כל הקודם זוכה

אבל גל מזהירה שגל התביעות עלול ליצור מנגנון של "כל הקודם זוכה". לפי מנגנון זה, מדינות, מחוזות וערים עם משאבים כלכליים ומשפטיים חזקים, בעיקר בעולם המערבי ובארצות הברית בפרט, יהיו הראשונות לתבוע ולקבל פיצויים. דווקא המדינות הפגיעות ביותר, איים קטנים באוקיינוס השקט ומדינות עניות באפריקה, אינן מחזיקות בדרך כלל במשאבים הדרושים כדי לנהל תביעות מורכבות נגד תאגידי אנרגיה ולשכור משרדי עורכי דין יקרים. "גם בקרב מי שנפגעים ממשבר האקלים קיימים פערים עמוקים של כוח וגישה לצדק", מסבירה גל.

הרעיון למחקר נולד בוועידת האקלים של האו"ם, שבה שמעה גל נאומים של מנהיגים מרחבי העולם, ובהם ראשת ממשלת ברבדוס ומושל קליפורניה. לדבריה, הפער החד בין הדוברים גרם לה לחשוב מחדש על כך שמדינה עשירה, שאחריותה ההיסטורית למשבר גבוהה יותר, עלולה לקבל מיליארדי דולרים בפיצויים לפני מדינה שנמצאת בסכנת היעלמות ממשית.

גל לא מציעה לעצור את התביעות, אלא לשנות את האופן שבו יחולקו הפיצויים. המודל שהיא מציעה נקרא Shared Remedy Model, "מודל לפיצוי משותף". לפי המודל, חלק מהכספים שיקבלו מדינות או ערים עשירות יופנו גם למדינות מתפתחות שנפגעות קשה ממשבר האקלים, באמצעות קרנות אקלימיות בין-לאומיות שפועלות כבר היום אך סובלות ממחסור תקציבי. היא בוחנת כלים משפטיים קיימים שיאפשרו את היישום, ובהם דיני תובענות ייצוגיות, מנגנוני פשיטת רגל והיטלים ייעודיים על כספי הפיצויים.

עדיין לא ברור אם תביעות האקלים יניבו בקרוב פיצויים בהיקפים של מיליארדים, אבל גל סבורה שהשאלות שהן מעלות כבר דורשות מענה. "לא מספיק לשאול מי אחראי לנזק", היא אומרת. "צריך לשאול גם מי נשאר מחוץ למעגל הפיצוי".

הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה