הצוואר הוא מה שגרם לי להיות מי שאני. שופטים אותי, אז אני אוכיח שאני טובה

הרילז של לילך סרור-שמש באינסטגרם ובטיקטוק מגיעים למאות אלפי צפיות, שיתופים ותגובות. דומה שאי אפשר להישאר אדיש ליועצת המשכנתאות בת ה-36, ואולי לא בהכרח מהסיבות שהיא הייתה בוחרת בהן. אבל במפגש איתה אני לומדת מהר מאוד שהיא ניחנה ביכולת-על לשחק עם הקלפים שחולקו לה, ולהפוך את הנכות הפיזית שהיא מתמודדת איתה – סרור-שמש נולדה כמעט ללא צוואר – לאסטרטגיית שיווק מהמוצלחות שראיתי.

הסרטונים שלה ברשתות מציגים אותה כפי שהיא: אשת מקצוע שמחלקת טיפים למי שחייהם הגיעו לשלב המשכנתה. אלא שרבים רואים רק אישה בלי צוואר שמעזה להציב את עצמה בפרונט – והם לא מסוגלים לשתוק. "וואלה אני סומך עליה, נראה שיש לה ראש על הכתפיים", מגיב בחור אחד ומקבל יותר מ-6,000 לייקים. "צוואר בסיס זה בסיס לכל עסקה", מגיבה נשמה טובה אחרת. "איזו הצעה, את ממש מחזיקה אותי מהצוואר", ממציאה מישהי ביטוי בשביל בדיחה דלוחה. לצד אלה יש גם מי שכותבים שהיא גיבורה ומגנים את המגיבים המרושעים, ואני לא יכולה שלא לחשוב: איך היא עומדת בזה? איך האישה הזאת, שחוטפת כל כך הרבה תגובות נבזיות על המראה החיצוני שלה, ממשיכה להעלות סרטונים כאילו כלום?

אני פוגשת אותה במשרדה, ששוכן בגבול קריית אונו ואור יהודה. היא פותחת לי את הדלת בעקבים, לבושה בהידור, מאופרת למשעי, ומוליכה אותי לחדרה שמשקיף אל אזור בנייה. אני אומרת שבאתי לשמוע את הסיפור שלה כפי שהיא מספרת אותו, ועוד לפני שאנחנו מתחילות סמול טוק היא אומרת, "הצוואר נותן לי טראפיק מטורף". אבל אני רוצה שנלך צעד אחורה.

תסבירי ממה בעצם את סובלת.
"נולדתי עם תסמונת קליפל-פֶייְל. זה כשל ברצועות הצוואריות, שבמקרה שלי היו מעוכות בעצם, וזה גרם לי לצוואר קצר ולעקמת בגב. היו לי שלושה חורים בחדרי הלב כשהייתי קטנה".

זה דברים שרואים באולטרה סאונד?

"לא, למרות שזה משהו שמתרחש בהיריון. פגשתי בחורה שהבן שלה אובחן עם התסמונת, וזה נעשה רק כשהוא כבר היה בן שנתיים, ב-MRI. פגשתי עוד בנות שיש להן צוואר קצר, וגם אצלן לא גילו את זה באולטרה סאונד".

אוקיי, אז בואי נחזור לסושיאל. את נורא מצליחה באינסטגרם ובטיקטוק, אבל וואו, איזה תגובות.
"כן, בזכות הצוואר אני לא צריכה לשלם על תוכן ממומן".

תסבירי.
"זה משהו שונה. כלומר, זה משהו נורמלי שהוא משהו שונה".

שוב, תסבירי בבקשה.
"אני אגיד לך איך זה התחיל: העליתי סרטון, והוא צבר מלא מלא מלא תגובות רעות, מעליבות. בהתחלה זה צבט אותי, אפילו מחקתי כמה תגובות ראשונות. אבל אז מנהלת הסושיאל שלי אמרה לי, 'מה יש לך? זה מעולה'".

רגע, חשבת מראש שיבואו תגובות?
"ידעתי שיבואו תגובות, ידעתי שיהיה רעש".

אני חייבת להגיד לך, אני ממש נחרדתי מהתגובות. זה כאילו אנשים שוכחים שיש בצד השני בן אדם. איך את עומדת בזה?
"יכולתי להוריד את הסרטון, אבל מה הייתי מלמדת בזה את הילדים שלי? איפה הביטחון שלי היה אז?".

המזל שלי הוא שאני לא רואה בעיניים

היא בת 36, ילידת אור יהודה ותושבת העיר, בת הזקונים ("אנחנו שלוש בנות ובן") של עובד עירייה ועובדת בחברת סיוע למבוגרים. כשאני שואלת באיזה מין בית היא גדלה, סרור-שמש משיבה: "לא היה חסר, ולא הייתה וילה".

מה עבר עלייך כילדה עם נכות פיזית?
"הרבה היעלבויות, הרבה מילות גנאי, סיטואציות שנשארו איתי שנים. פעם היה איזה בחור שעצר אותי, אחד עם צלקות על הפנים, ואמר לי: 'גוף כמו שלי לא יכול לדבר עם ראש כמו שלך'".

איזה אפס.
"וזה תפס אותי להרבה שנים, אבל יום אחד ראיתי אותו פתאום בקופת חולים, מדבר עם הפקידה על ניתוח קוסמטי לעצמו, ושם זה נגמר".

באחד הפוסטים שהעלית אמרת שהפעם הראשונה שהרגשת כמו כולם הייתה כשהסכימו לגייס אותך לצבא.
"תמיד חשבתי שלא יגייסו אותי, שאני אצטרך להתנדב, אבל היה לי חשוב להיות כמו כולם. בסוף באמת התגייסתי, עם פרופיל 45. ביקשתי פטור שיער, כי אני לא אוספת אותו, ובאמת קיבלתי את הפטור".

איזה צ'יט.
"ממש, ככה גם הרשיתי לעצמי על הדרך להיות לא מדוגמת. אמרתי לך, זה עשה לי גם דברים טובים. ניצלתי מדוחות בגלל הצוואר הקצר".

הופה, הערמת על המערכת. איך זה קרה?
"למשל, יום אחד עצרתי בצד במקום אסור ושמתי אורות מצוקה. כשהגיע פקח, אמרתי לו שהייתי חייבת להתפנות ושבגלל מצבי אסור לי להתאפק. זה היה השיא".

פטור מתור יש לך?
"לא. ותתפלאי, נכות רשמית קיבלתי רק אחרי הלידה של הבן הגדול. לא הייתי מוכרת בביטוח לאומי, הרשויות לא הכירו בי".

אני מנסה להבין את המשמעות של זה. אם שנים לא הכירו בך כנכה, זה אומר שלא חיית בתודעה של נכות, ואולי זה דבר טוב. מצד שני, היית צריכה לעשות הכל בלי מימון, בלי קצבה. איך עושים את זה? מאיפה הכוחות?
"היו מקומות עבודה שלא התקבלתי אליהם, אבל המזל שלי הוא שאני לא רואה בעיניים. מה כבר יכול להיות יותר גרוע מכל הסיסמאות שזרקו לי בחיים?".

ממה התפרנסת לפני שנעשית גורו משכנתאות?
"שכנה שלי סידרה לי עבודה ב-yellow עוד כשהייתי בצבא, והתקדמתי להיות אחראית משמרת וסגנית מנהלת תחנה. עבדתי שם עשר שנים".

אבל הפרנסה, מספרת סרור-שמש, באה עם תג מחיר. "את עומדת בדלפק, יש תור, ובינתיים אנשים בוחנים אותך. את קולטת את הכל".

יש כאלה שממש זורקים הערות בסיטואציה כזאת?
"כן, בטח, יש כאלה שמרשים לעצמם".

מה הם אומרים?
"'מה זה, חם-צוואר?'. או ששואלים, 'מה, נתפס לך הצוואר?'".

היית עונה?
"כן, הייתי אומרת שהיתרון שלי זה שבחיים לא ידעתי מה זה צוואר תפוס, או שהייתי עונה, 'אני מחפשת את הצוואר כבר 30 שנה'. כל פעם הייתי מגוונת".

מאיפה האומץ לענות בבדיחה? מאיפה ההומור העצמי?
"כי מספיק בכיתי על זה. באמת מספיק בכיתי, ואני יכולה להגיד שהצוואר הוא מה שגרם לי להיות טובה במה שאני. כי ידעתי: שופטים אותי, אז אני אוכיח שאני טובה. בהתחלה היו רואים אותי קצת אחרת מאחרים, אבל מהר מאוד זה היה משתנה. כי באמת הייתי טובה".

הבנתי שאני מספרת את הסיפור של עצמי

את הגישה החיובית שלה מייחסת סרור-שמש לא רק לנסיונה בחיים, אלא גם לסדנת התפתחות אישית שעברה בגיל 28. "הייתה בהרצאה של רמי דבורה (מאמן בעמידה מול קהל, הגשמה עצמית והצלחה עסקית – כ"צ). אחרי ההרצאה הוא סיפר על קורס המאמנים שלו, ואמרתי אוקיי, אני לא אהיה מאמנת אישית, אבל לפחות אני אטפל בעצמי. וככה באמת היה".

מה בדיוק היה?
"בכל שיעור שם אנשים פותחים, ולי לא היה אומץ. ככה זה נמשך חצי שנה, עד שבמפגש מסוים אמרתי, 'יאללה, אני מדברת'. ואז אמרתי שנמאס לי שאני צריכה לבוא ולתת דין וחשבון לאנשים שבכלל לא מכירים אותי. כי באמת, הסביבה הקרובה שלי קיבלה אותי כמו שאני באמת, אבל לא אנשים בחוץ. מאז אני כל הזמן עושה מנטרות ומחזקת את עצמי".

איזה מין מנטרות?
"שאני ראויה, שאני יפה, שאני טובה, שאני אלופה. היום אני גם אומרת לעצמי, 'אני באמת עושה טוב לאנשים'. גם לאלה עם התגובות הרעות לסרטונים. יש הרבה אנשים מכל מיני צבעים, אני פוגשת אותם כל יום, ואני לא מתייחסת אליהם כשונים. זה בגלל מה שעברתי, גם אני לא הייתי רוצה שיתייחסו אליי כשונה".

את היום נשואה, עם שני ילדים, עם עבודה "של גדולים". תמיד היה לך ברור שזה יקרה?
"תראי, אם הייתי מקשיבה לרעשי הרקע, לא הייתי איפה שאני היום. למשל, לא האמנתי שאני אתחתן. אמרו לי, 'איזו בחורה טובה את, הבעל יזכה', ולא הייתי שם. אבל כשנכנסתי להתפתחות האישית, הבנתי שאני זו שמספרת את הסיפור של עצמי, ואיך שאני אראה את החיים שלי – ככה הם ייראו. ברוך השם, ככה הם היו".

איך הכרת את בעלך?
"הייתי באומן והכרתי שם חברה של אמא שלו. היא אמרה לי, 'יש לי מישהו להכיר לך. הוא עבר תאונת דרכים בגיל 5 ויש לו נכות חלקית בצד ימין, ככה שהוא מתנהל ביד אחת והולך בצליעה'. היא שיווקה אותו מצוין, ואני שאלתי רק שאלה פשוטה אחת: 'הוא מתמסכן?'. היא אמרה שלא, כשהכרנו גיליתי שהוא באמת לא מתמסכן, וזהו. היום יש לנו שני ילדים".

איך היה הדייט הראשון שלכם?
"איזה שלוש שעות של ברבורים ודיבורים. הוא במקור ממעלה אדומים, נפגשנו במודיעין, התחלנו לדבר, הכרנו, והשאר היסטוריה".

איזה חיוך.
"כן. ברוך השם".

תפסת אותי עם ה"לא מתמסכן" הזה. את באמת מאוד לא מתמסכנת.
"לא, כי מה יעזור לי?".

לא יודעת, אני כן מתמסכנת על דברים.
"תשמעי, אני מתלוננת. אבל אז אני כאילו אומרת, היה יכול להיות יותר גרוע. אומנם הצוואר שלי חסר, אבל ברוך השם, אני בריאה. אני לא לוקחת כדורים קבועים, אני יכולה ללכת, להרים כבד, לעלות, לרדת. כן, יש לי הגבלת תנועה, אבל אני חיה איתה. אני לא יודעת משהו אחר, את מבינה?".

איך שדמיינתי את בעלי – ככה הוא הגיע

כשאני שואלת איך בעצם היא הגיעה לתחום שמתוכו צמחה ככוכבת רשת, סרור-שמש מזכירה שוב את הסדנה של דבורה: "הכרתי שם יועץ משכנתאות בכיר שמעביר קורסים בתחומו. שאלתי אותו אם זה יכול להתאים לי, והוא אמר שכן. כשנכנסתי לזה עוד היינו בעצמנו בתהליך של משכנתה, ואני בזכות הקורס תיקנתי אותה וחסכתי לנו 700 אלף שקל. אז אמרתי, זו באמת שליחות".

סדנת ההתפתחות האישית הייתה ממש נקודת מפנה מבחינתך, נכון? פתאום עבודה חדשה, בעל. זה שינה לך את החיים. מה בדיוק עשית שם, מה אפשר ללמוד מזה?
"זה לאמן את המוח לחשוב טוב יותר. למשל, היה לנו תרגיל של חזון, לדמיין איפה אנחנו בעוד חמש שנים. וזה מטורף, אבל איך שדמיינתי את בעלי – ככה הוא הגיע. גבוה, שחום, חייכן, שמח. רציתי ילדים עם עיניים כחולות ואין לו עיניים כחולות, אבל חוץ מזה הכל. חשבתי שיהיו לנו שני ג'יפים, והוא הגיע לדייט עם ג'יפ. זאת באמת מחשבה שיוצרת מציאות".

זה אופטימי בטירוף.
"מבחינתי, אם קמתי היום ואני נושמת – בורא עולם בחר בי. אז גם אני בוחרת בעצמי, ובוחרת להיות בטוב. לא כיף להתבאס ולהיות ממורמרת".

זאת תפיסה שאת מעבירה לילדים שלך?
"הגדול שלי עוד מעט בן 5, והוא שאל אותי על התגובות לסרטונים, 'אמא, למה אומרים לך ככה?'. אז אמרתי לו, 'כי לא כולם מקבלים את האחר. אבל אמא ממשיכה להעלות סרטונים, כי אמא עוזרת להרבה אנשים לחסוך הרבה מאוד כסף, וזה חשוב'. ובאמת, למה אני צריכה להתבייש להעלות סרטונים? לא גנבתי, לא פשעתי. למה אני צריכה לחשוש מזה?".

בכל זאת, התגובות.
"אחי שאל אותי, 'איך אנשים לא מתביישים?'. אבל אני בטוחה שאף אחד שכותב דברים רעים – רובם גברים, אגב – לא מתכוון לפגוע באמת".

כן, הם מתכוונים להצחיק. אבל זה חלק מהבעיה, לא?
"אלה כבר דברים שבאים מהבית. אם ההורה צוחק על בן אדם, אז מה יהיה עם הילד שלו?".

אמרת שהבחירה לזרום עם התגובות משתלמת. העסק שלך מצליח?
"בעזרת השם, מאוד מצליח".

וזה באמת בזכות הסרטונים?
"זה גם מפה לאוזן, אבל אין ספק שהסרטונים עושים את העבודה. אז את מבינה, מה אכפת לי לספוג כמה מילים פה ושם? ומה, אני אתחיל עכשיו להוריד תגובות? היה איזה אחד ששלח לי הודעה וסיפר שהוא הלך למישהו שהגיב לא יפה, תפס אותו במספרה והרביץ לו. זה מחמיא לי, אבל לא חייבים ללכת מכות. אני בסך הכל מנסה לעזור לאנשים לחסוך כסף במחזור משכנתה, ואולי גם לעזור למי שרואים את הסרטונים שלי לתפוס אומץ לקבל את עצמם".

מאיפה הצורך הזה לעזור לאחרים?
"זה התחיל בזה שיקבלו אותי ויאהבו אותי, אבל זאת כבר שליחות. ואם הצוואר יעזור לי להגיע לשם, גם טוב".

את נשמעת מאוד שלמה עם המצב.
"כן, די, כמה? אני מאוד שלמה. אני חיה עם זה, אני נושמת עם זה ואני אומרת על זה תודה".

באמת תודה?
"באמת. תחשבי, אם לא היה לי את זה – לא הייתי מי שאני היום".

ואת אוהבת את מי שאת היום.
"מאוד. מאוד. יש לי ילדים, וואו".

אבל לא היית רוצה שהם יעברו את מה שאת עברת.
"ברור שלא, אבל אם הם היו עוברים את זה, אולי היו לי כלים לעזור להם ולהתמודד. הלוואי שאני גם אצליח לשנות הרבה משפחות. מה, חסרים מקרים? שלא נדע, יש ילדים ששמו קץ לחייהם בגלל חרמות. אני אומרת, יש לך חיים – תחיה אותם. תיהנה. מה אתה מתעסק באחר? גם אם הוא נראה שונה, גם אם היא שמנה, גם אם היא רזה".

אנשים מתעסקים גם בעצמם, בפגמים שלהם.
"פגשתי בחיים אנשים כל כך יפים, והייתי אומרת, 'יא אללה, על מה? איך אין לה ביטחון?'. אבל עם הזמן הבנתי שזה לא משהו שנולדים איתו. ביטחון זה משהו שאתה בונה לעצמך".

הרבה אנשים לא מעזים לשים את עצמם בחוץ, אם יש להם פגם אמיתי או מדומיין. ואת מעלה סרטונים לאינסטגרם כמו שכולם עושים, אבל זה נחשב למעשה אמיץ כי את מתמודדת עם נכות. זאת הזיה.
"מאוד הזיה, והלוואי שזה ישתנה. זה גם גרם לי לבוא ולהרצות בגן של הילד ובבתי ספר. קשה לי קצת, יש לי איזשהו פחד במה, אבל אם צריך שלילך סרור-שמש תהיה בפרונט, אז היא תהיה".

אתם רואים רק רגעים קטנים

בסוף השיחה מלווה אותי סרור-שמש למטה ויוצאת לעשן. היא הולכת לידי, נמוכה קצת אבל מטופחת מאוד, יפה, מרשימה. השיחה איתה היא כמו טיפול בפני עצמו. השגרה היום-יומית שלה היא מבטים, הערות ותגובות, ולא רק שהיא לא מתקפלת בתוך עצמה לכדור – היא חוגגת את החיים, את המשפחה שלה, את העבודה שלה, ואפילו את הצוואר שלה. "כן, אני אופטימית", היא אומרת. "אולי אני גם עיוורת, אבל אני בטוחה שאנשים לא מתכוונים. כי אם בן אדם היה יודע מה עובר מישהו שהוא פגע בו, אני לא יודעת אם הוא היה אומר את זה".

לילך, בואי. יש כאלה שכן.
"יש כאלה, כן. שרוצים לצאת גברים, שצוחקים על מישהו כדי להרים את עצמם. וזה לא מגניב".

לא, זה פתטי.
"זה מאוד מאוד פתטי, אבל מה תעשי".

נורא ברור לי שאת מושפעת מהתגובות ברמה מסוימת, אבל לא חיה אותן. אם מישהי שקוראת את הכתבה הזאת סובלת מאיזה חוסר ביטחון, בגלל נכות או כי ככה היא – מה היית רוצה להגיד לה?
"תעמדי מול המראה, תסתכלי על עצמך ותגידי לעצמך כמה את יפה, כמה את ראויה, כמה את לא רואה ממטר, ולאט-לאט יגיעו התוצאות".

אני שואלת אותה עכשיו, בינינו, מה הטיפ הכי טוב שהיא יכולה לתת לי אם אני רוצה להגיע לדירה משלי. היא אומרת, קודם כל "מחיר למשתכן". אני מסבירה שאני לא נשואה וגם לא ידועה בציבור, והיא אומרת: "אוי, חבל". אחר כך אנחנו נפרדות בחיבוק.

למחרת אני נזכרת שלא שאלתי אותה מה עושה בעלה. אז אני שולחת הודעה, וסרור-שמש כותבת: "הוא עובד במפעל הפיס, במוקד IT, והוא בדיוק ביקש שאמסור: 'אני המעריץ הכי גדול של לילך בכל מה שהיא עושה ברשת – גם כיועצת משכנתאות, וגם בשליחות החשובה שהיא לוקחת על עצמה סביב ההסברה על תסמונת קליפל-פייל. ​לכל הלועגים למיניהם: אתם רואים רק רגעים קטנים במסך, אבל אני נמצא שם מאחורי הקלעים. אני הפידבק שלה, אני התמיכה שלה, ואני אלווה אותה ואחזיק לה יד בכל דרך שהיא תבחר לצעוד בה. תמיד'".