140 אלף מפונים, אפס שליטה: דוח המבקר חושף כשל מערכתי בפינוי אזרחי ישראל במלחמה

מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור מתניהו אנגלמן מפרסם היום (ג') שלושה דוחות ביקורת מקיפים העוסקים בפינוי האוכלוסייה וקליטתה במלחמת "חרבות ברזל". הדוחות בוחנים את תפקוד גופי הממשלה בקליטת המפונים, את תפקוד השלטון המקומי ב-11 פרקים נפרדים ואת ניהול המידע על המפונים. התמונה שעולה מהם חמורה: כשל רב-מערכתי בתכנון, בתיאום ובביצוע, שהותיר עשרות אלפי ישראלים ללא מענה ראוי בשעתם הקשה ביותר.

אחד הממצאים החמורים בדוח נוגע לתכנון המוקדם. קריית שמונה, עיר עם כ-24 אלף תושבים שמתוכם פונו 88%, לא נכללה כלל בתוכניות הפינוי הממשלתיות, המכונות "מרחק בטוח". זאת למרות אזהרות מפורשות של מבקר המדינה עוד ב-2020 על פערי מיגון וצפי לירי רציף. הערכת המצב של צה"ל ורשות החירום הלאומית גרסה כי ערים בסדר גודל כזה לא יפונו. במציאות, כמעט כל תושביה נעקרו מבתיהם.

גם התוכניות שכן היו קיימות התבררו כלא רלוונטיות. תוכנית "מרחק בטוח" התבססה על קליטה במוסדות חינוך ומבני ציבור, פתרון שתוכנן לפינוי קצר של ימים ספורים ולא לשהייה ממושכת של חודשים במלונות. רוב התרגילים שבוצעו לפני המלחמה לא דימו פינוי בפועל אל מחוץ לתחומי הרשויות.

בדרום הפינוי בוצע תחת אש ובאופן בלתי סדור. בשדרות פונו כ-32 אלף תושבים ופוזרו ב-165 מתקני אירוח בכ-40 יישובים שונים. לעירייה לא היה מידע על תושבים שנותרו בעיר, למעט מעקב מוערך דרך מדי מים. באשקלון, מתוך 70 אלף תושבים זכאים, רק כ-5% פונו למלונות, והעירייה לא ידעה לאן התפנו עשרות אלפי תושביה בשל חוסר תיאום בין הביטוח הלאומי לרשות.

באופקים, שלא נכללה כלל בהחלטות הממשלה לפינוי, העירייה יזמה בעצמה פינוי של 6,346 תושבים. הביקורת מצאה שהקריטריונים לא היו שקופים, פניות שנדחו לא תועדו, והרישום התבסס על "כל הקודם זוכה" ללא הליך ערעור.

פירורים בארץ

סך הכול נקלטו כ-140 אלף מפונים ב-14 רשויות קולטות שנבדקו, עומס גדול פי שישה מהקיבולת המתוכננת. במקום לפנות יישובים כיחידות קהילתיות, כפי שקבעה הדוקטרינה הממשלתית עצמה, המדינה פיזרה את המפונים על בסיס מקום פנוי בלבד. כ-21 אלף מפוני קריית שמונה פוזרו בכ-300 בתי מלון. היישוב יתד, שמנה כ-400 תושבים בלבד, פוזר בין עשרה מלונות באילת.

"אם אני קיבלתי מלון X, הבן שלי קיבל Y והבת שלי קיבלה Z, כשכולנו משפחה גרעינית אחת. אנחנו בעצם פירורים בארץ", העיד מפונה בקבוצת מיקוד של משרד המבקר.

הרשויות הקולטות לא עודכנו באופן רשמי על הגעת המפונים, והמידע הגיע לעיתים מהמלונות עצמם. במועצה האזורית תמר מספר המפונים היה פי שמונה ממספר התושבים הקבועים.

הפיזור הכאוטי לא רק ריסק קהילות, הוא גם יצר סביבה רווית מתחים. הדוח חושף סכסוכים שפרצו בין מפוני עוטף עזה למפוני הצפון סביב פערים בתרומות ובמענים. בבתי מלון בנתניה ובהרצליה התפתחו מריבות על חלוקת תרומות, שימוש בחדרי כביסה וקבלת הסעות.

"שיסתכלו עלינו בכבוד יותר, לא ככלבים משוטטים. אני כבר לא מרגישה שאני במלון, אני מרגישה שאני במחנה פליטים", העידה מפונה מקריית שמונה. אחרים תיארו שחיקה יומיומית: "זה היה פשוט מאבק על כל דבר. כוחות נפש אדירים להשיג את הדבר הכי פשוט, כמו מכונת כביסה. כל הזמן הרגשת שעושים לך טובה".

מפונה מקיבוץ בארי הוסיף: "אם לא היו לנו התרומות, החברות שעוזרות לנו, היינו קורסים. המדינה לא קיימת, היא לא פקטור. אני מרגיש שהמדינה הזניחה אותנו גם בשבעה באוקטובר, ומזניחה אותנו מאז ביתר שאת".

"מדינת ישראל לא יודעת מה קורה בישובים"

הדוח חושף כי בשלושת השבועות הראשונים לאחר פרוץ המלחמה, לממשלה לא היה מידע דמוגרפי כלל על המפונים. פיקוד העורף הצליח להזין פרטים של 9,0000 מפונים בלבד, 13% מאלו ששהו במלונות, לפני שהמערכת שלו ננטשה. מערכת "יחד" החלופית החלה לפעול רק בסוף אוקטובר 2023, וגם לאחר חצי שנה סיפקה מידע על כמחצית בלבד מהמפונים.

"מדינת ישראל לא יודעת שום דבר לגבי מה שקורה ביישובים, כלום. אין לה טיפת מושג. המערכות לא מדברות, אין קשר בין המערכות", העיד מפונה. אחר תיאר את האבסורד: "עוד פעם אוספים נתונים. כמות הקבצים עם כל הפרטים האישיים של כל מפוני הצפון מתרוצצת היום בכל הארץ בלי שליטה לחלוטין".

היעדר המידע פגע ישירות באספקת שירותים בסיסיים. בתיקי התכנון של הרשויות לא הייתה התייחסות להתקשרות עם ספקי מזון לאוכלוסיות מיוחדות: תינוקות, קשישים ואנשים עם רגישויות תזונתיות. המדינה חתמה על הסכמים עם מלונות שכללו דרישה ל"שלוש ארוחות ביום" ללא כל הנחיה לגבי איכות או התאמה. בחלק מהמלונות סופקו רק שתי ארוחות ביום.

"את מסתכלת על האנשים ועל הילדים ואת אומרת, ואו, מה אנחנו אוכלים. אנחנו אוכלים אוכל מתועש, אנחנו אוכלים מטוגן, הרבה מאפים", העידה מפונה מהצפון שתיארה מאבקים יומיומיים בחדר האוכל על בריאות ילדיה.

ההיבט הכלכלי לא פחות חמור. המענק שנקבע לרשות קולטת עמד על חמישה שקלים ליום למפונה, סכום שהדוח קובע כלא סביר. שמונה רשויות דיווחו על הפסדים של כ-55 מיליון שקלים, ותאגידים עירוניים איבדו כ-123 מיליון שקלים ללא שיפוי ייעודי. כספי השיפוי הועברו רק בסוף דצמבר 2023, עיכוב שיצר קשיי תזרים חמורים לרשויות חלשות.

משרד החינוך נעלם מהשטח

מחדל נפרד ולא פחות חמור בדוח עוסק בקריסת מערכת החינוך. משרד החינוך נכנס לתמונה באופן מלא רק בנובמבר 2023, שבועות ארוכים לאחר פרוץ המלחמה. בשלושת השבועות הראשונים והקריטיים הוא כמעט ולא נכח בשטח. לא היו הנחיות לחלוקת סמכויות, לא הוגדרו ממשקי עבודה בין רשות מפונה לרשות קולטת, ונוצר מה שהדוח מתאר כ"מערב פרוע" ארגוני.

המשרד לא היה ערוך לפינוי ארוך טווח. התוכניות שהיו בידיו התייחסו לפינוי קצר של עד חודש, תוך התמקדות בפעילויות הפגה ולא בלמידה פורמלית. הוא גם לא הכין "עתודת חירום" של מורים, כלומר מורים בפנסיה, סטודנטים או מורים בשנת שבתון, כפי שהיה אמור לעשות על פי תוכניותיו שלו.

באמצע מאי 2024, למעלה משבעה חודשים לאחר פרוץ המלחמה ורגע לפני סיום שנת הלימודים, משרד החינוך לא ידע לומר אם כעשרת אלפים תלמידים מפונים, כ-27% מכלל התלמידים המפונים, שובצו במסגרת חינוכית כלשהי. כ-31% מתלמידי החינוך המיוחד המפונים לא שובצו, ו-28% מתלמידי התיכון נותרו ללא מסגרת.

גם במסגרות שכן הוקמו התנאים היו ירודים. באילת למדו תלמידים במתחם מסחרי, בכיתות של עד 60 ילדים ללא קירות או חציצה בין כיתה לכיתה. באזור ים המלח למדו תלמידים באזורים ללא חלונות וללא מחיצות. שעות הלימוד עמדו על שלוש עד ארבע שעות ביום בלבד, גם עבור תלמידי תיכון הניגשים לבגרות.

חסרו מורים למקצועות ליבה כמו מתמטיקה ואנגלית, הכיתות היו רב-גילאיות, והסעות למסגרות חינוך הוסדרו על ידי המשרד רק חודש לתוך הלחימה. רשויות קולטות שמימנו הסעות מכיסן לא ידעו אם יקבלו החזר, ובהיעדר הסעות מסודרות ילדים פשוט נשארו בחדרי המלון.

"הרבה תושבים לא רצו לעזוב, פשוט משרד החינוך החליט שהוא סוגר את בית הספר. קיבלנו הודעה, כמעט מהיום להיום", ציינו הורים מפונים.

בני נוער בסיכון נזנחו

הנתונים לגבי בני הנוער המפונים הם אולי הפרק הכואב ביותר בדוח. הניתוק ממסגרות חינוך, השהייה הממושכת במלונות ללא השגחה וה"מרחבים האפורים" של מסדרונות וחדרי מדרגות יצרו קרקע פורייה להתנהגויות סיכון.

לפי הנתונים, אחד מכל שלושה בני נוער מפונים דיווח על מצוקה נפשית, אחד מכל ארבעה על שימוש בסמים ואחד מכל שניים על שתיית אלכוהול.

"יש הרבה ילדים שמתחילים לשתות אלכוהול כדי לברוח מהמציאות הקשה שיש פה. יש כאלה ששותים כל יום", שיתפו בני נוער. נערה אחרת העידה: "אני מסתובבת אבל אף אחד לא יודע, ומי רואה את זה? אף אחד".

למרות חומרת התמונה, רק כ-3% מבני הנוער בסיכון שאותרו השתתפו בתוכניות ייעודיות של משרד הרווחה, 88 נערים בלבד מתוך כ-3,300. בשדרות נרשמה עלייה של 100% בתיקי רווחה סביב אלימות ועלייה של 335% בקרב אזרחים ותיקים שהזדקקו לסיוע.

הרשויות המקומיות מילאו את החלל

בוואקום שנוצר, הרשויות המקומיות והחברה האזרחית מילאו את מקום הממשלה. עיריית שדרות פתחה בית ספר ראשון למפונים בים המלח תשעה ימים בלבד לאחר ה-7 באוקטובר, בזמן שמשרד החינוך עדיין לא הפיץ הנחיות. עיריית תל אביב פתחה שלושה מרכזי למידה בשבוע הראשון ללא תקצוב ממשלתי. המועצה האזורית תמר הקימה בים המלח "עיר קטנה" עם מכלול שירותי חינוך מלידה ועד תיכון.

קהילות מפונות הקימו מטבחים קהילתיים, בתי ספר מאולתרים ומערכי ניהול עצמי, כשהן עצמן שרויות בטראומה. בחודשים הראשונים מפונים כיבסו בגדים ביד בחדרי המלון, עד שמתנדבים אזרחיים לקחו מהם שקיות כביסה והחזירו אותן נקיות, הרבה לפני שהמדינה סיפקה מענה.

"בשבוע הראשון החברה האזרחית עשתה את הכול. בשבוע השני החברה האזרחית עשתה את הכול. אבל בשבוע השלישי מישהו צריך לקבל אחריות", הצהיר נציג ציבור בדיון בכנסת.

הדוח מצביע על כשל מבני מרכזי שעומד בבסיס כל הממצאים: היעדר גורם מתכלל בעל סמכות. במקום שהממשלה תפעיל מנגנון אחיד, היא התנהלה תוך מאבקי סמכויות וויכוחים משפטיים בין משרד הפנים למשרד הביטחון על השאלה מי אחראי לקליטה במלונות.

"כולנו נחשפנו לבעיה המרכזית של ניהול המערכת הזאת. אתה פוגש אנשים נחמדים, אבל בסוף יש בעיית ניהול של האירוע. אף אחד לא לוקח אחריות", ציטט הדוח גורם בכיר.

המבקר ממליץ על עדכון תרחישי הייחוס לפינוי ערים גדולות, הקמת מאגר נתונים אחוד ומסונכרן בין כל גופי הממשלה והרשויות, תכנון שישמר קהילות כיחידות אחת במוקדי קליטה סמוכים ויצירת מנגנון אוטומטי להעברת כספים לרשויות בשעת חירום.