הסיכוי לתואר כפול אצל ילד להורה אקדמאי

להירשם לקורס, לבנות מערכת שעות, להבין מה משמעותן של נקודות זכות. הצעדים הבסיסיים ביותר באוניברסיטה, שעבור רוב הסטודנטים הם מובנים מאליהם, הפכו עבור עדן גנם למסע בארץ לא נודעת. היא הראשונה בכל משפחתה המורחבת שהגיעה לאקדמיה, ולא היה לה את מי לשאול. סיפורה אינו חריג, אלא ביטוי לתופעה רחבת היקף שמסמך חדש של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (הממ"מ) העלה אל סדר היום בוועדה המיוחדת לענייני הצעירים בראשות ח"כ נעמה לזימי.

המסמך, המבוסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נשען על מדד המוביליות החברתית שמפרסמת הלמ"ס. על פי המדד, 35.8% מבני ה-30 שלפחות אחד מהוריהם בעל השכלה גבוהה רכשו בעצמם תואר, לעומת 16.1% בלבד בקרב מי שהוריהם נטולי השכלה אקדמית. כלומר הסיכוי לתואר גבוה פי 2.2 כשיש אקדמאי בבית, ומבט על השנים 2016 עד 2024 מלמד שהפער הזה יציב לאורך זמן.

ככל שמטפסים בסולם התארים, הפער מתרחב. בקרב מקבלי התואר הראשון והשני שיעור הדור הראשון להשכלה גבוהה עומד על כ-46%, אך בתואר השלישי הוא צונח לכ-26% בלבד, אף שכ-60% מהאוכלוסייה בגילים 5 עד 40 הם ילדים להורים חסרי השכלה אקדמית. במילים אחרות, דווקא בדרגות שמובילות למחקר ולעמדות בכירות, הקבוצה הזו כמעט נעלמת.

הפער חד במיוחד במקצועות הנחשבים יוקרתיים. ברפואה, הסיכוי להשיג תואר בקרב מי שהוריו אינם אקדמאים נמוך פי 7.9 מהסיכוי של ילד למשפחה משכילה, וזהו הפער הגדול ביותר מכל תחומי הלימוד. אחריו ניצבים המדעים הפיזיקליים עם פער של פי 7.5, ואחריהם מתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב עם פער של פי 3.9. גם הרקע הכלכלי מספר סיפור דומה. ברשויות באשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים שני שלישים ממקבלי התואר הראשון הם דור ראשון, ואילו באשכולות הגבוהים שיעורם יורד לרבע בלבד.

להישאר במסלול

עבור נועה מנשירוב, בת 27, סטודנטית לסיעוד בשנה ד' באוניברסיטת בן-גוריון, המשמעות הזו הורגשה כבר ביום הראשון. היא גדלה בחדרה, עברה לבאר שבע, ובגיל 14 עברה ללמוד בפנימיית אשל הנשיא לחמש שנים. משם המשיכה לשנת שירות ולשירות צבאי כחובשת ומדריכה בחיל האוויר, כולל שירות קבע בקריה. אל האוניברסיטה הגיעה בלי שום מושג מוקדם על העולם האקדמי.

"הוריי לא למדו באוניברסיטה ושניהם סובייטים כאלה, אז תמיד הייתה השאיפה שאני אלמד באוניברסיטה ומאוד מאוד גאים בזה ומשוויצים בזה במשפחה", היא מספרת. "אבל מהר מאוד הבנתי שהלימודים עצמם הם הרבה יותר מלימודים, הם מאבק יומיומי לשרוד כלכלית ולהצליח להישאר במסלול". בשנה הראשונה עבדה בשתי עבודות במקביל למלגות ולהתנדבות אינטנסיבית, ובלשונה הרגישה שזה "ברמה של שקל לשקל".

התפנית הגיעה בשנה השנייה, עם הצטרפותה לקרן אייסף, המעניקה מלגות לסטודנטים שהם דור ראשון להשכלה. לדבריה, מעבר לתמיכה הכלכלית בשכר הלימוד, היא גילתה סביבה של סטודנטים מרקע דומה לשלה. מתחילת הלחימה צברה יותר מ-800 ימי מילואים מבצעיים, והשילוב בין הלימודים, העבודה והשירות חידד עבורה עד כמה ההתמדה והסיוע היו קריטיים. את השאיפה לתואר, היא אומרת, גיבשה עוד בפנימייה: "שם ידעתי שאני רוצה יותר מהחיים שלי ושזו הדרך".

הבושה לבקש עזרה

המסמך מצביע על שורת חסמים שעמם מתמודדת אוכלוסייה זו, ובהם קשיים לימודיים וכלכליים, היעדר הון תרבותי אקדמי במשפחה והיכרות מוגבלת עם מערכת ההשכלה הגבוהה ועם תהליכי הקבלה. עבור טדאסו אלמיה, בן 31, החסמים האלה היו ממשיים מאוד. הוא עלה ארצה ב-2002 מאתיופיה, והשנה מסיים תואר ראשון בסוציולוגיה ובתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה, בדרכו לתואר שני. הנתונים ממחישים עד כמה מסלולו אופייני, שכן בקרב יוצאי אתיופיה שיעור הדור הראשון בתואר הראשון מרקיע ל-93%.

"התחלתי ללמוד פסיכולוגיה ב-2020 בלי להבין יותר מדי מה זה אומר תואר והכל", הוא מתאר. "לא עמדתי בדרישות ברוב המוסדות שבדקתי, ניסיתי לעשות פסיכומטרי ולא הצלחתי כי לא הבנתי בדיוק את המבחן". במשך זמן רב ניסה להתקבל, ולדבריו בחר להתמודד לבדו. "לא רציתי לבקש עזרה, אז פשוט עבדתי מסביב לשעון וניסיתי להסתדר לבד, בלי להבין שיש מסלולי סיוע שיכולים להקל עליי".

גם אצלו הפנייה לאייסף הגיעה דרך המשפחה, לאחר שאחיו הצעיר ובן דודו, שהחלו ללמוד במקביל אליו והצטרפו לקרן, שכנעו אותו לקרוא לעומק ולהגיש מסמכים. הסיוע אִפשר לו לוותר על עבודה בסופי שבוע ולהשקיע בלימודים, אך לדבריו דווקא הממד הקהילתי היה המשמעותי ביותר. "בהתחלה התביישתי לבקש עזרה וזה מקום שהפך לבית עם אנשים כמוני", הוא אומר. בהמשך אף שימש רכז מנהיגות בשנים ב' ו-ג'. "התחושה שמישהו מבין את נקודת המוצא שלך ונותן לך כלים להתקדם היא דבר שקשה להסביר במילים".

לפרוץ דרך

עדן גנם, בת 27, במקור מקרית מלאכי וכיום מתל אביב, סיימה זה עתה תואר ראשון במתמטיקה ובניהול מערכות חינוך באוניברסיטת בר-אילן. אף אחד ממשפחתה לא למד באקדמיה לפניה, והקושי המרכזי, היא מספרת, היה עצם הכניסה לעולם זר לחלוטין. "לא ידעתי איך דברים עובדים, אפילו ברמה הבסיסית ביותר, מאיך נרשמים לקורסים ועד לבניית מערכת שעות. לא הכרתי את המושגים הבסיסיים, לא ידעתי מה זה נ"ז או נק"ז, הכל היה חדש לחלוטין. רוב החברות שלי נעזרו בהורים או באחים הגדולים, ולי לא היה את מי לשאול".

במקביל, היא ביקשה להיות עצמאית כלכלית, והשילוב בין עבודה ללימודי מתמטיקה תובעניים של חמישה ימים מלאים בשבוע היה כמעט בלתי אפשרי. "בתואר שלי אף אחד לא עבד בשנה א' ואני פשוט לא יכולתי להרשות לעצמי לא לעבוד", היא אומרת, ומתארת לילות עבודה כדי לממן את הלימודים. אמהּ האמינה בה תמיד, אך לדבריה היה פער בין הרצון לתמוך ובין היכולת להבין את המערכת. "הרגשתי שאני ממש פורצת דרך, לא רק עבור עצמי, אלא עבור כל הסביבה שלי שהסתכלה וראתה שזה אפשרי".

מהשטח אל המדיניות

לצד קרן אייסף, גם המערכת הציבורית החלה להתמודד עם הסוגיה. הממ"מ מצא כי מוסדות אקדמיים אחדים כבר מפעילים תוכניות ייעודיות, ובהן "דור ראשון באקדמיה" באוניברסיטת תל אביב ושתי תוכניות באוניברסיטה העברית, שאחת מהן מעניקה למשתתפיה מלגה של 10 אלף שקל לצד חניכה אישית. במקביל מינתה הוועדה לתכנון ולתקצוב באוקטובר 2023 ועדת מומחים שתפקידה לגבש הגדרה רשמית למונח "ראשונים לאקדמיה", צעד הכרחי לקביעת יעדים ולהקצאת תקציבים. בתשובת המועצה להשכלה גבוהה לממ"מ, מחודש מאי 2026, נמסר כי הוועדה צפויה להגיש את מסקנותיה בקרוב.

גלית כספי כהן, מנכ"לית קרן אייסף, מתייחסת למשמעות הנתונים: "היעדר אקדמאים במשפחה מייצר פער סמוי מן העין, שאינו כלכלי בלבד אלא חסך בהון תרבותי והיכרות עם שפת האקדמית. הסטודנטים הללו נאלצים לגלות תעצומות נפש וללמוד את המערכת מאפס תוך כדי תמרון מורכב". לדבריה, העדויות מוכיחות שכאשר מקבלים הסטודנטים את הליווי הנכון ואת המעטפת הקהילתית שתתווך להם את האקדמיה, "הם לא רק מסיימים את התואר ומנפצים את תקרת הזכוכית, אלא מגדילים משמעותית את סיכוייהם להשתלב במקצועות מובילים ולהשפיע על החברה הישראלית".