הגרפים באוצר "מדהימים", אז למה הארנק שלכם מרגיש ריק? מאזן הקדנציה של בצלאל סמוטריץ'

תחשבו על החודש האחרון שלכם. המשכורת נכנסה לבנק, ואיתה ניכוי מס הכנסה נכבד, ביטוח לאומי ומס בריאות. עכשיו תחשבו כמה מתוך הכסף הזה חזר אליכם בפועל. הילד צריך שיעור פרטי במתמטיקה, כי בכיתה של 40 תלמידים המורה לא מספיקה להגיע אליו. אתם מחזיקים מכונית שנייה כי האוטובוס לא מגיע בזמן, או בכלל לא מגיע. ואתם משלמים על ביטוח בריאות פרטי כי התור לרופא מומחה בקופת החולים הוא עוד חמישה חודשים.

עמית בן-צור, מנכ"ל פורום ארלוזורוב, קורא לזה "המס הפרטי": מציאות שבה המדינה מייבשת את השירותים הציבוריים עד שאזרחיה נאלצים לרכוש מכיסם את מה שהמסים שלהם היו אמורים לממן. השיעור הפרטי, הרכב הנוסף, הביטוח הפרטי, כל אלה הם קנס חודשי שנגבה ממעמד הביניים הישראלי בשקט, בלי שאף אחד יקרא לזה בשמו.

זה הרקע שבו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' עולה על במת קמפיין הבחירות וטוען כי "נתוני המאקרו של ישראל מדהימים את העולם". זה הרקע שבו הוא מצטלם עם גרפים עולים ומתגאה בגירעון שירד ובצמיחה של ארבעה אחוזים, "הרבה מעל ממוצע ה-OECD".

שלושה כלכלנים בכירים הסכימו לשבת איתנו ולפרק את הקדנציה הסוערת הזו לגורמים: ד"ר גלי אינגבר, ראשת המחלקה למימון וכלכלה במכללה למינהל, פרופ' עומר מואב מאוניברסיטת רייכמן ואוניברסיטת ווריק, ועמית בן-צור מפורום ארלוזורוב. המסקנה שלהם מורכבת: אי אפשר לשלול מסמוטריץ' הישגים אמיתיים, אבל אי אפשר להתעלם מהמחיר שישלמו כולנו על הכישלונות שלו עוד שנים ארוכות.

המשכנתה של המדינה: מה קורה כשהאוברדרפט תופח

ד"ר אינגבר לא חולקת על הנתון הבסיסי. לדבריה, אחרי שלוש שנים של לחימה בכמה זירות, המשק הישראלי הפגין חוסן מפתיע. השקל חזק, הבורסה בתל אביב שוברת שיאים, האינפלציה חזרה לטווח היעד של בנק ישראל, והמשק מתפקד בתעסוקה כמעט מלאה. אפילו סקטור ההייטק, שנפגע מההפיכה המשפטית ומהמלחמות, המשיך למשוך משקיעים ולהציג אקזיטים מפוארים.

אבל מיד אחרי המחמאה מגיעה האזהרה. "לא צריך להתבשם יותר מדי מהמצב, כי בתקופת סמוטריץ' נוצרו בעיות עמוקות לכלכלה הישראלית שיישארו לדורות הבאים", היא אומרת.

כדי להבין את הבעיות האלה, שווה לפרק שני מושגים כלכליים שנשמעים מסובכים אך למעשה פשוטים מאוד. הראשון הוא הגירעון, ה"מינוס" של הממשלה: ההפרש בין מה שהיא מוציאה לבין מה שנכנס מהמסים שלנו. כשההוצאות גבוהות מההכנסות, המדינה לוקחת הלוואה כדי לסגור את הפער, בדיוק כמו משפחה שנכנסת לאוברדרפט. ד"ר אינגבר מזהירה שאנחנו נמצאים בשנה הרביעית ברציפות של גירעון מעל חמישה אחוזים, כשהיעד הבריא הוא שלושה אחוזים בלבד.

נכון, משרד האוצר מיהר להתגאה לאחרונה בנתון לפיו הגירעון המצטבר ירד ל-3.3%. אבל ד"ר אינגבר מפרקת את האופטימיות הזו: המספר מתעלם מדרישת ענק של משרד הביטחון לתוספת של 25 מיליארד שקל, שמניסיון העבר כמעט תמיד מאושרת, ומסכומים נוספים שיידרשו לשיקום הצפון והדרום ולטיפול בפצועים. ברגע שההוצאות האלה ייכנסו לספרים, הגירעון שוב יפרוץ את היעדים.

המושג השני, יחס חוב-תוצר, הוא למעשה גובה המשכנתה הכוללת של המדינה. הוא משווה בין כל מה שהממשלה חייבת לבין כל מה שהמשק מייצר בשנה. כשאתם הולכים לבנק לבקש הלוואה, הבנק בודק כמה אתם מרוויחים. אם החובות שלכם תופחים מהר מהמשכורת, הבנק רואה בכם לקוחות מסוכנים וידרוש ריבית גבוהה. מדינת ישראל נכנסה למלחמה עם "משכנתה" נמוכה ובריאה של כ-50%. היום החוב זינק לאזור ה-70%, ובנק ישראל חזה שהוא עלול להגיע ל-76% עד סוף השנה.

זה לא תיאוריה. חברות דירוג האשראי הבין-לאומיות, Moody's ו-S&P, זיהו את עליית הסיכון והורידו את דירוג האשראי של ישראל. התוצאה המיידית: המדינה משלמת ריביות גבוהות בהרבה על ההלוואות שלה, וכל שקל שהולך לריבית הוא שקל שלא הגיע לבית חולים, לכביש או לבית ספר.

יוקר המחיה: למה הארנק מרגיש ריק כשהמשק "מצוין"

פרופ' עומר מואב מסרב לקבל את תיאור המצב של סמוטריץ'. לדבריו, "הכלכלה הישראלית חזקה למרות הממשלה, ולא בזכותה. חלה שחיקה משמעותית ברמת החיים". הוא מונה: בבריאות, התורים התארכו. בחינוך, רמת התלמידים ירדה. בתחבורה, הפקקים רק התגברו ועולים למשק עשרות מיליארדים בשנה. ושר האוצר, לדבריו, "נכשל כישלון מוחלט בטיפול ביוקר המחיה".

המספרים מאחורי השחיקה חושפים תמונה מטרידה. על פי נתוני פורום ארלוזורוב, ישראל משקיעה מדי שנה כ-200 מיליארד שקל פחות מממוצע מדינות ה-OECD בשירותים אזרחיים, פער של כ-9.6% מהתוצר. בן-צור מדגיש שהבעיה אינה רק הוצאות הביטחון: הפורום בחן תרחיש שבו כל מדינות ה-OECD היו מוציאות על ביטחון כמו ישראל, וגם אז נותר פער של מעל 80 מיליארד שקל. מדובר בסדרי עדיפויות, לא בגורל.

"הכלכלה הישראלית חזקה למרות הממשלה, ולא בזכותה. חלה שחיקה משמעותית ברמת החיים... שר האוצר נכשל כישלון מוחלט בטיפול ביוקר המחיה"

פרופ' עומר מואב

וכך נוצר "המס הפרטי" שבן-צור מתאר: מס הפקקים, כשמשפחות מחזיקות רכב שני בגלל תחבורה ציבורית כושלת. מס החינוך, כשהורים מממנים שיעורים פרטיים כי בית הספר לא מספק. מס הבריאות, כשביטוחים פרטיים הופכים מהוצאה וולונטרית לכורח בל יימנע. כל שקל כזה הוא שקל שהמדינה הייתה אמורה לספק תמורת המסים שכבר נגבו.

סמוטריץ' ניסה להתמודד עם יוקר המחיה דרך הפחתת מכסים ועידוד יבוא. אבל בן-צור טוען שהרפורמות הללו לא תורגמו לירידת מחירים בשטח, שהן אינן מטפלות בשורש הבעיה של הריכוזיות במשק, ואף עלולות לפגוע בייצור ובתעשייה המקומית.

חלוקת השלל: מי נהנה מהמיליארדים

בדצמבר 2022, כשנכנס למשרד האוצר, סמוטריץ' אמר בטקס חילופי השרים: "אני אומנם איש פוליטי, אבל בכניסתי למשרד האוצר אני משיל מעצמי את הכל, ומתמקד רק במטרה אחת שהיא כלכלת ישראל".

שלוש שנים וחצי אחר כך, פרופ' מואב קובע שבפועל סמוטריץ' "נכנע לשיקולים פוליטיים פעם אחר פעם".

את הכסף אפשר לעקוב בשני כיוונים עיקריים. הראשון, מעבר לקו הירוק: במהלך הקדנציה הועברו תוספות תקציביות ייעודיות להתנחלויות בסכום מוערך של כ-19 מיליארד שקל, לצד החלטות ממשלה נוספות על מיליארדים לפיתוח תשתיות וכבישים. ד"ר אינגבר מוסיפה שמעבר לפרויקטים ביהודה ושומרון, סמוטריץ' שפך תקציבי עתק על משרדי ממשלה קטנים שנתפרו לצרכים פוליטיים, כמו משרד המורשת והמשרד להתיישבות ומשימות לאומיות בראשות שותפתו לסיעה אורית סטרוק. "הוא בהחלט ייזכר גם כשר סקטוריאלי", היא אומרת.

"לא צריך להתבשם יותר מדי מהמצב, כי בתקופת סמוטריץ' נוצרו בעיות עמוקות לכלכלה הישראלית שיישארו לדורות הבאים וידרשו טיפול של הממשלה הבאה"

ד"ר גלי אינגבר

הכיוון השני הוא הציבור החרדי. פרופ' מואב מצטט נתוני פורום קהלת: כל משפחה חרדית שואבת בממוצע מעל 5,000 שקל בחודש מהקופה הציבורית. במקום להשתמש בכוחו כשר האוצר כדי להתנות תקציבים בלימודי ליבה ולדחוף לשילוב גברים חרדים בשוק העבודה, סמוטריץ' עשה את ההפך: הגדיל באופן חסר תקדים את התקציבים למוסדות שאינם מלמדים ליבה, ועודד בטלה וילודה באמצעות מענקים. "הוא הנציח בערות ובורות, שגם פוגעת ביכולת ציבור זה להתפרנס", מזהיר פרופ' מואב. "אני לא רואה איך נהיה מעצמת הייטק גם בשנים הבאות".

ד"ר אינגבר שותפה לחרדה הזו ומוסיפה שהמדינה מוציאה מחזורים שלמים של צעירים שאינם יודעים אנגלית, מתמטיקה ומחשבים, שאינם מוכנים לחיים האמיתיים ולא יוכלו לתרום לתוצר.

בן-צור מציע זווית אחרת. לדבריו, היקף הכספים הקואליציוניים אינו בהכרח מכריע בתקציב, אבל הוא פוגע פגיעה קשה באמון הציבור. כשהאזרח העובד, שמשרת במילואים ומשלם מסים גבוהים, רואה שהמדינה מפקירה את הבריאות, החינוך והתחבורה שלו ובמקביל מחלקת מיליארדים בעסקאות פוליטיות, הוא מרגיש פראייר. התחושה הזו, אומר בן-צור, היא שדוחפת עשרות אלפי ישראלים משכילים לארוז מזוודות.

בריחת המוחות: כשמנועי הצמיחה עוזבים

ומכאן למגמה שפרופ' מואב מגדיר כחסרת תקדים: "מאז קום המדינה לא הייתה כזאת הגירה שלילית ברמה כזאת". המספרים יבשים: בין 2024 ל-2025 היגרו מישראל 70 עד 80 אלף ישראלים, ונרשמו רק כ-20 אלף חוזרים.

למה זה צריך לעניין את המשפחה הממוצעת? כי כלכלת ישראל נשענת על קבוצה קטנה ומצומצמת של אנשים שמהווים את מנוע המס והצמיחה. נטל המס הכללי בישראל הוא ממוצע בהשוואה עולמית, אבל נטל המס על העשירון העליון הוא גבוה מאוד. האנשים שבוחרים לעזוב הם בדיוק אלה שמממנים את השירותים הציבוריים של כולנו.

פרופ' מואב מבהיר שגל העזיבה מורכב ברובו מבעלי השכלה גבוהה, יזמי הייטק ורופאים. ההשלכות מורגשות בשני מישורים מיידיים: במערכת הבריאות, שסובלת ממחסור חמור ברופאים, כל רופא שעוזב מאריך את התורים של כולנו. ובהייטק, המנוע שבזכותו הכלכלה עדיין נראית טוב, מואב מציין שהסקטור מגביר את נדידת הפעילות אל מחוץ לישראל.

נקודת התורפה הגדולה נמצאת בצומת הזה: כשמנועי הצמיחה עוזבים, ובמקביל הממשלה מגדילה תקציבים לאוכלוסיות שאינן עובדות ואינן לומדות ליבה, הקופה מתרוקנת. הממשלה הבאה תמצא את עצמה ללא ברירה ותיאלץ להעלות מסים על מעמד הביניים שנותר כאן.

מה בכל זאת עבד

למרות הביקורת המוצדקת, חייבים להודות שבקדנציה הסוערת הזו נרשמו גם מהלכים שראוי לזקוף לטובתו של סמוטריץ'.

המהלך הבולט ביותר היה מיסוי רווחי היתר של הבנקים. כשבנק ישראל העלה את הריבית, הבנקים מיהרו לגלגל את ההתייקרות על המשכנתהות וההלוואות שלנו, אך "שכחו" להעלות באותו קצב את הריבית על הפיקדונות. התוצאה הייתה זינוק לא מוצדק ברווחיהם. סמוטריץ' הטיל מס זמני על הרווחים החריגים הללו ומיסה "רווחים כלואים" נוספים. במקביל, משרד האוצר וצוות משותף עם בנק ישראל קידמו תחרות במערכת הבנקאית, והעבירו רפורמה חשובה שאישרה הקמת מאגר אשראי לעסקים קטנים.

"הלקח המרכזי מה-7 באוקטובר לא יושם: המדינה המשיכה להשקיע בעיקר בביטחון הצבאי, אך לא חיזקה את המערכות האזרחיות – בריאות, חינוך, רווחה, תעסוקה ושלטון מקומי"

עמית בן-צור

לא פחות חשוב: שיתוף הפעולה השקט שניהל סמוטריץ' עם ההסתדרות ועם ארגוני המעסיקים בזמן המלחמה. הברית הזו מנעה זעזועים בשוק העבודה, שמרה על רציפות תעסוקתית ומנעה פיטורים המוניים. מקורבים לאנשי המשרד מוסיפים שסמוטריץ' הוא בין השרים שמבלים שעות רבות בלשכה, ושהוא אינו מהסס להתייעץ עם מומחים בנושאים שאינו בקיא בהם.

מלחמה במסדרונות: כשהשר החליף את שומרי הסף

אבל מאחורי הקלעים של הבניין האפור ברחוב קפלן נוהל קרב אחר. משרד האוצר מורכב בפועל משתי ישויות: הדרג הפוליטי, שרוצה לחלק כספים ולקיים הבטחות בחירות, והדרג המקצועי, שתפקידו לעצור מהלכים שירוקנו את הקופה. בתקופת סמוטריץ', המאבק המסורתי הזה הפך לקרב פומבי.

כשכלכלני אגף התקציבים סירבו לאשר חלק מדרישותיו, סמוטריץ' בחר בפתרון יצירתי: בנובמבר 2025 הוסיף לארבעת האגפים המסורתיים של האוצר אגף חמישי, "האגף לאסטרטגיה לאומית", עם תקני כוח אדם חדשים ומשכורות נוספות. גורמים מקצועיים טענו שמדובר בכפל תפקידים מיותר שנועד לייצר נתיב עוקף לדרג המקצועי.

במקביל, סמוטריץ' ספג ביקורת על שורת מינויים: החליף את מנכ"ל המשרד ומינה את אילן רום, שלא בא מעולם הכלכלה, ומינה את מהרן פרוזנפר לראש אגף התקציבים לאחר סדרת מאבקים פנימיים. ניהל חזית פומבית מול בנק ישראל ותקף אותו שוב ושוב על שאינו מוריד ריבית מספיק מהר.

הרוחות סערו עד כדי כך שהיועץ המשפטי של המשרד, עו"ד אסי מסינג, יצא באזהרה פומבית מפני עירוב פוליטיקה בעבודה המקצועית של האוצר. כשהמשפטן הראשי של המשרד מתריע על פוליטיזציה, המשמעות ברורה: ההחלטות על הכסף שלנו מתקבלות על בסיס אינטרסים קואליציוניים ולא על בסיס טובת המשק.

החשבון שיחכה ליום שאחרי הבחירות

מערכת הבחירות תיגמר, האבק ישקע, ושר האוצר הבא ייכנס למשרד ברחוב קפלן ויגלה את החשבון האמיתי. שלושת המומחים תמימי דעים: המלחמה הבאה של ישראל היא לא שאלה של "האם" אלא רק של "מתי", ולכן המשק חייב להיערך לה מראש.

ד"ר אינגבר דורשת מהלך דרמטי: "לעשות delete לתקציבים הקודמים, ולבנות תקציב מאפס". הצעד הראשון, לדבריה, הוא סגירת משרדי ממשלה מיותרים. "למה צריך שלושים ומשהו משרדי ממשלה? לא חושבת שיש איזושהי מדינה ב-OECD שאפילו מתקרבת לזה. זה כבר חיסכון של מאות מיליונים ואולי מיליארדים".

הצעד השני הוא ביטול מוחלט של הכספים הקואליציוניים, הסקטוריאליים ותקציבי מוסדות שאינם מלמדים ליבה. ד"ר אינגבר מזהירה: "מוציאים פה מחזורים שלמים של אנשים שלא יודעים אנגלית, ולא יודעים מתמטיקה, ולא מחשבים. הם לא מוכנים לחיים האמיתיים, ואחר כך גם לא תורמים לתוצר ולמשק". פרופ' מואב מוסיף שעל הממשלה הבאה להוביל הפרדה חדה בין דת למדינה, לייבש את מערכות התמיכה המעודדות בטלה, ולעצור את הזרמת המיליארדים להתנחלויות לא חוקיות שמבודדות את ישראל ומביאות לחרמות כלכליים.

ד"ר אינגבר מעריכה שלא יהיה מנוס מהעלאת מסים כדי לסגור את בור הגירעון. אבל פרופ' מואב מזהיר: אל תעלו מסים על שני העשירונים העליונים, אנשי ההייטק והרופאים, שנטל המס עליהם כבר מהגבוה בעולם. העלאה נוספת רק תאיץ את בריחת המוחות של אותם אנשים שמממנים את המדינה.

בן-צור מוסיף עוד ממד: הממשלה הבאה חייבת לעבור מ"ניהול תקציב" לבניית יכולות אזרחיות, ולעגן בחוק מתווה חירום קבוע. "אם היום היינו עוד פעם במלחמה עם איראן, שוב היה מתחיל הוויכוח האם יש חל"ת, אין חל"ת, מי זכאי לפיצויים וכך הלאה", הוא אומר. "כל הדברים האלה הם תוצאה של תת-השקעה ארוכת שנים".

השורה התחתונה ברורה גם בלי גרפים מפוארים. הכלכלה הישראלית הפגינה חוסן יוצא דופן, אבל החוסן הזה נשען על קבוצה מצומצמת של אזרחים עובדים ומשרתים. ברגע שהם עוזבים, ברגע שההשקעה בשירותים ציבוריים ממשיכה להידרדר, ברגע שהמיליארדים ממשיכים לזרום לכיוונים פוליטיים, המצב ה"מדהים" הופך למשכנתה שהדורות הבאים ישלמו. הצעדים שהשר הבא יידרש לנקוט יהיו כואבים ולא פופולריים, אבל פרופ' מואב, ד"ר אינגבר ובן-צור מסכימים על דבר אחד: הם הדרך היחידה למנוע מהמדינה להגיע למלחמה הבאה חלשה ומרוששת.