מחקר שנוי במחלוקת שאותו סוקר ג'יימס קירקאפ מהטיימס הלונדוני מקשר עוני עם יכולות מנטליות ויכולת קבלת החלטות מוגבלת. מחקר זה מוביל אותנו לבחון את התפיסות שלנו בנוגע לדרך שבה אנשים מקבלים החלטות כמו לדוגמא על הדרך שבה הם יבזבזו את זמנם וכספם. לדרך שבה אנו מקבלים החלטות אלה יש כוח רב לא רק בחיינו אלא בכלל בעולם הכלכלה והפוליטיקה.
אנו נוטים לראות את עצמנו כסוכנים כלכליים רציונליים (כמובן, כל אחד לגופו, ועל פי אמות המידה שלו) שחותרים לעבר מיקסום התועלת ושביעות הרצון הכללית. יש מי שיגיד כי כרגע לצורך העניין, אתם קוראים את הכתבה הזו, משום שאתם מאמינים שהיא עשויה לתרום משהו לחייכם, יותר מאשר שתכלו את זמנכם על אפשרות אלטרנטיבית אחרת. אבל כולנו יודעים, שחלק לא מבוטל מהדברים שאנו עושים בחיי היומיום שלנו הם תולדה של הרגלים, דפוסים, פחדים, הימנעויות, דחיינות ועוד.
אנשים עניים, על פי המחקר, חושבים פחות בבהירות ומקבלים החלטות שגויות. זו לא הפעם הראשונה שיכולת קבלת החלטות נקשרת באופן שלילי עם רמה סוציו אקונומית נמוכה. לפני מספר שנים, פרסם מגזין Science מחקר שתוצאותיו הראו כי העוני פוגע ביכולתנו לקבל החלטות לגבי נושאים משמעותיים בחיינו כמו בחירת בית הספר או החלטות פיננסיות בשל לחצים נפשיים.
אבל האם רק עניים מקבלים החלטות שגויות? למרות מה שמסבירים לנו מומחים לכלכלה התנהגותית כמו ריצ'רד ת'יילר, דניאל כהנמן ודן אריאלי, אנשים לא מתנהגים בדיוק כפי שטוענות התיאוריות הכלכליות הקלאסיות.
האם אנשים מסוימים תמיד יקבלו החלטות נבונות ושקולות מהשאר הנוגעות לדרך שבה הם יבזבזו את זמנם וכספם? האם ייתכן שמה שמבדיל בינם לבין השאר הוא מידת הכסף שיש להם מלכתחילה? והעובדה שיש או שהיה להם מודל ראוי לחינוך פיננסי? גם אם יש אמת בהנחה הזו, יש בה גם מידה של איום על הדרך שבה החברה שלנו פונה לצרכנים.
פרופ' אנאנדי מאני, מסגל המרכז ליתרון השוואתי בכלכלה העולמית באוניברסיטת וורוויק, חקרה אנשים ובכללם חקלאים המגדלים קני סוכר בטמיל נאדו, אחת המדינות העניות ביותר בהודו, שחווים "מחזורי עוני". פירוש הדבר הוא שהם עניים לפני הקציר ועשירים יותר לאחר מכן. מאני ועמיתיה ביקשו מהחקלאים להשלים "מבחני קוגניציה" סטנדרטיים, המודדים את היכולת לעבד מידע ולקבל החלטות כספיות. מסקנתם הייתה כי "העוני מעכב את התפקוד הקוגניטיבי".
כאשר אתה עני, אתה חושב באופן פחות בהיר ומקבל החלטות גרועות יותר. כל זה קשור ליכולת המנטאלית: אנשים עניים מבלים הרבה יותר מזמנם במחשבות ודאגות על עניינים יומיומיים כמו עלויות המזון שהם צורכים והחשבונות שהם אמורים לשלם מאשר אנשים שדאגות אלו אינן מונחות על שולחנם. דבר זה משאיר את העניים עם פחות יכולות מנטליות לעבד סוגיות כמו השקעות או שיעורי ריבית. מן הסתם, העוני מרחיק אותם מעיסוק בשווקים כלכליים.
המסקנה: לחזק את הרווחה
אילו השלכות אמורות להיות להבנה כי חלקנו, בהתאם למצב העו"ש שלנו, יקבל החלטות טובות יותר מאחרים? בעיקר לחזק את מדיניות הרווחה במדינות כמו ישראל, אשר מדיניות זו היא לא החוזקה שלהן. הקלות בירוקרטיות, הנגשה והפשטה של הטבות שהם אמורים לקבל. מדוע שאנשים עניים אשר מתמודדים עם הקושי לכלכל את משפחתם ייאלצו להתמודד גם עם ניירת מסובכת ושרשרת ארוכה של בירוקרטיה, כשהמשאבים הנפשיים שעומדים לרשותם ממילא מוגבלים?
לאור מחקרה של פרופסור מאני לא רק מדיניות הרווחה צריכה להילקח בחשבון מחדש. אנשים המעורבים בוויסות שווקים צרכניים אומדים את יכולתם של לקוחות יותר "פגיעים" – אותם אנשים שבשל מוגבלות, מחלה, או עוני, לא יכולים להיות חלק פעיל בשוק בדומה לצרכן הטיפוסי. כשהמחקרים מספרים לנו על היכולות המוגבלות של עניים, ברור שהשוק מוטה נגדם. ומשום כך, כשרגולטורים שוקלים פתרונות, הם אמורים להרחיב את היריעה מעבר לפתרון נקודתי של תחלופת ספקים לכיוון של פתיחת השווקים והגברת התחרות.
בבריטניה, גרג קלארק, שר העסקים, ומרגוט ג'יימס, שרת הכלכלה, מתחילים לשאול שאלות יסודיות על הדרך שבה פועלים השווקים ומשרתים את הצרכנים. ולחשוב על הדרך שבה יוכלו להפוך את החיים לקצת יותר טובים עבור הצרכנים העניים והפגיעים אשר קבלת ההחלטות שלהם אינה תולדה של התנהגות כלכלית קלאסית. מי שמאמין בשווקים צריך להתחיל מקבלת כלל האנשים וההחלטות שלהם כפי שהם באמת, ולא כמו שהתיאוריות הישנות טוענות שהם צריכים להיות.