רוצים לצרוך סוכר? תממנו בעצמכם את הטיפולים
"אנחנו לא בבונים, תפסיקו עם כל הדברים האלה. אל תעזרו לנו, אנחנו יודעים לטפל בנו. מה זה העליונות הזו? מה זה? די עם זה", זעם ח"כ יעקב אשר בתחנת הרדיו 103 כשנשאל מדוע החרדים מתנגדים להותיר את המס על המשקאות הממותקים.
"הכול היה רצון של האוצר לכסף", טען בשיחה עם בן כספית ויינון מגל. "גם אם נצטרך, וצריך לעשות, הרבה פעולות כדי למנוע סכרת, השמנה, אנחנו מחויבים לצו של נשמרתם לנפשותיכם, אבל לא זו הדרך, לא זו הצורה ולא אלה העוצמות".
מחקרים מלמדים שהמשקאות הממותקים אחראים לכשליש, ואף יותר, מצריכת הסוכר המוסף (שאינו ממקור טבעי) בתפריט היומי של רבים מאזרחי המדינה. התוצאות קשות: כרבע מהציבור הישראלי לוקה בהשמנה. ישראל היא המדינה השלישית מבין 44 מדינות בהן רווח עודף משקל במבוגרים, והחמישית בילדים. למעלה מחצי מיליון אזרחיה חולים בסוכרת.
תומר אביטל התייחס השבוע לדברים ואמר: "ביטול מס הסוכר אותו מובילים ח"כים חרדיים - זו התאבדות, בעיקר עבור השכבות החלשות. הציבור החרדי רוכש שתיה מתוקה בשיעור 79% לעומת 51% באוכלוסייה הכללית, והסיכוי של צעיר חרדי לחלות בסוכרת גבוה פי 1.5 ביחס לצעיר שאינו חרדי".
לטענתו וכולנו משלמים את המחיר: "במחקר רשמי מ-2018 נמצא כי ההוצאה על חולי סוכרת בקופת חולים כללית, מהווה 33% מההוצאה הכללית (שליש), בעוד ששיעורם באוכלוסיית המבוטחים המבוגרים היא 13% בלבד.
"שיעורי התחלואה כה גבוהים, עד שהמדינה מתקשה לשאתם על כתפיה, והדבר מהווה עול כבד על מערכת הבריאות, כשמדובר בתחלואה גבוהה מסיבוכי סוכרת ומשלל מחלות כרוניות אחרות (יתר לחץ דם, פגיעה בלב ובכלי הדם, אי ספיקת כליות, שבץ מוחי ועוד)".
אל קריאות המחאה הצטרפו שורה של רופאים שעוסקים בתחום הרפואה הפנימית, שקראו לפוליטיקאים חרדים לבקר במחלקות בבתי החולים, ולראות את ההשלכות של מגפת הסכרת..
המסקנה היא שהציבור החרדי יכול אולי להמשיך לצרוך סוכר, אם הוא מתעקש כל כך. אומנם אנחנו לא נגיד להם מה לעשות, כי הם, כאמור, "לא בבונים", אבל גם שלא יצפו ששאר הציבור ימשיך לממן את קופות החולים שמשרתות (גם) אותם.
הבל הבלים, הכל הבל
האמירה לפיה משרד האוצר הוא בית קברות לקריירות פוליטיות הפכה כבר לקלישאה, ובכל זאת היא נשלפת בכל פעם מחדש. אולי השאלה המרכזית שצריך לשאול את עצמו האדם הפשוט היא: למה שמישהו ירצה להתקדם ממשרד האוצר? להיות ראש ממשלה זה טוב ויפה, אבל האוצר הוא זה ששולט על חיינו בפועל. הוא מחליט אם מורים ירוויחו שכר ראוי, איזה פרויקט תשתיות יקבל תקצוב ואיזה שירות ממשלתי ייובש עד שיופרט. זה לא לגמרי הגיוני, או סביר, אבל באוצר נופלות ההחלטות החשובות שמעצבות את גורלנו לשנים קדימה.
הפוליטיקאי הישראלי המצוי בורח מזה. מה לו ולמטרות ארוכות טווח ולאתגרים. הוא לא רוצה שיאשימו אותו ביוקר המחיה. עדיף להכריז על רפורמות גדולות ולקוות שיהפכו לסמל כמו רפורמת הסלולר, רק בלי החלק של להרגיז מישהו.
יש כמה יחידים בממשלה המסתמנת שדווקא מבינים את גודל ההזדמנות, או שמבינים שמדובר בתפקיד בכיר ללא מתחרים רבים. אלי כהן, לשעבר בכולנו וכיום בליכוד, בילה לא מעט מזמנו בשנים האחרונות במתקפות מביכות על מתנגדיו של נתניהו. כשר כלכלה, לעומת זאת, הוא זכה למידה של הערכה. על פי הדיווחים הוא הביע התעניינות בתפקיד. גם ישראל כ"ץ, שכבר בילה תקופה מוזרה מאוד כשר אוצר (אותה הוא זוכר אחרת לגמרי בספרו), רוצה לחזור לעמדת ההשפעה.
אבל מי שמאפיל עכשיו על שניהם במירוץ הסוסים, שלא בטוח שיש קשר בינו ובין כישורים, הוא כמובן בצלאל סמוטריץ'. חבר הכנסת של הציונות הדתית הוכיח שני דברים בשנים האחרונות: הוא מגיע לעבוד ויש לו אג'נדה. בעצם, מדובר במחמאה מוזרה מאוד. הרי לא כל האנשים שאנחנו משלמים את שכרם ואת הפנסיה שלהם בכנסת אמורים לבוא ולעבוד? לא בישראל. סמווטריץ' כן. מרוב אג'נדה וישירות, עוד לפני שזכה במשרה, הצהיר סמוטריץ' כי יפעל לקיצוץ כוחם של הוועדים. "בלי שביתות פוליטיות", או במילים אחרות: שבו בשקט ותעשו מה שאומרים לכם.
המתקפה של ההסתדרות, שעומדת בפני כמה מאבקי עובדים מתקרבים, לא אחרה להגיע. יו"ר ההסתדרות ארנון בן דוד, שמקפיד דווקא להסתדר עם המעסיקים, הפתיע והודיע שמדובר מבחינת הארגון בסדין אדום. אלא שמעבר למאבק הישיר בסמוטריץ' עצמו, טענו בהסתדרות שהמאבק האמיתי הוא בפורום קהלת, ארגון ימין כלכלי שמרני (כלומר, קיצוני הרבה יותר מהמקובל), ששם לעצמו למטרה למנוע כל אפשרות של התערבות של המדינה למען האזרח. חוק הפיקוח על מעונות יום מציב דרישות שנועדו למנוע התעללות? קהלת שם כדי לטרפד את היוזמה ככל יכולתו. חוק הלאום הופך את הערבים לאזרחים סוג ב' במדינה? פורום קהלת היה שם כדי לנסח ולקדם אותו. עובדים בוולט דורשים תנאים סוציאליים? פורום קהלת מתייצב לצד וולט בבית המשפט.
אלא שהטענה שסמוטריץ' הוא זה שיכניס את פורום קהלת לקודש הקודשים של האוצר היא מעט מגוחכת. הפורום כבר שם עוד הרבה לפני שקם. לא רק בגלל העובדה שאחד ממייסדיו הוא מיכאל שראל, לשעבר הכלכלן הראשי באוצר. הרעיונות, הכלכליים לפחות, שהוא מנסה לשווק כבר רווחים מזמן במסדרונות האוצר. לא סתם דווח שהפקידות דווקא מחכה לסמוטריץ'.
גם בממשלה הקודמת היו לפורום לא מעט נציגים. איילת שקד ואביר קארה מימינה, שרן השכל, צבי האוזר וזאב אלקין בתקווה חדשה (כיום במחנה הממלכתי) שאבו את הנתונים ואת הרעיונות מהפורום.
טוב שההסתדרות נזכרה לעמוד על הרגליים האחוריות. סביר להניח שהיא הפסידה את הקרב כבר מזמן.
הקרב על אגרות הגודש הוא קרב אבוד מראש
השבוע פרסם משרד האוצר להערות הציבור את נקודות הציון למיקום השערים שבהם ייגבה תשלום מס הגודש בגוש דן, כשהמחיר המקסימלי לרכב פרטי נושק ל-40 שקלים ליום. משרד האוצר הזמין את הציבור להתנגד או להעיר הערות.
רגע רגע, בטח פספסתם את האבסורד, אז תרשו לנו לחזור על זה שוב: משרד האוצר פרסם את נקודות הציון. איך הוא עשה את זה? לא על ידי סימון במפה חלילה, או אפילו ציון שמות רחובות. משרד האוצר פרסם רשימה של קואורדינטות (!), כלומר אסופת מספרים ואותיות באנגלית, לפיהם אתם מתבקשים לנחש היכן ימוקמו השערים.
האם יש מישהו אחד שישקיע זמן ויצליב בין המספרים המוזרים לנקודות על המפה? לא יקרה, נכון? זה בדיוק מה שמשרד האוצר רצה.
אגב, מי שהיו מספיק חרוצים הם תושבי רמת אביב, שגילו שלצורך המס הם לא תושבי העיר ואם הם ירצו להיכנס למרכז הם ישלמו אגרה כמו כולם.
"לא יתכן שעל תושבי העיר ואנשי העסקים של העיר יוטל מס גודש על שום שהם נעים בתוך עירם" כתב השבוע אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר. "משהו מאד לקוי בתפיסה המאוד בסיסית של תוכנית המתאר של מס הגודש. אפשר על פי הגיון מסוים לדרוש ממי שנכנס מעיר אחרת אל העיר תל אביב מס גודש, על שהוא מגביר צפיפות בהיכנסו לעיר בה אין הוא תושב, ובה אין הוא משלם מסים עירוניים המממנים את פעילות העיר והתשתית הקיימת. אך אי אפשר לפגוע בזכות היסוד של תושב העיר תל אביב המשלם מסים כבדים, כדי לממן את פעילות העיר לשלם מס נוסף, על שום שהוא מרשה לעצמו לנע עם מכוניתו בתוך עירו שלו. זהו ניסיון שגוי הגורם עוול חמור לתושבי העיר כולם וכן לכלל בעלי העסקים תושבי העיר.
בחינת גובה מס הגודש המוצע מעלה שאין מדובר במס שולי חדש. מדובר במס שהוא במהותו עוולה המסתכם בחודש בלמעלה מ- 1,000 שקלים. עובדים שיאלצו לשלם מס גודש יתבעו החזר המס מן המעסיקים שכן שכרם ירד. לכל מעסיק מספר משמעותי של עובדות ועובדים ומדובר בסכומים מצטברים".
אבל כל עוד אין לכם אפשרות אמיתית להתנגד לאוצר - למי אכפת?
עם ישראל הצביע בעגלותיו
החרם על היבואניות עובד. כפי שחשפה דנה ירקצי בכאן 11, נראה כי כבר יש נתונים המצביעים על ירידה במכירות המוצרים הפופולאריים של החברה. אם שווי המכירות עמד בכל חודש ספטמבר על יותר מתשעה מיליון שקלים הוא ירד באוקטובר ל-7 מיליון שקלים.
המאבק שמנהלות רשתות השיווק נגד יוניליוור בשל החלטתה להעלות מחירי מוצרים כרגע עומד איתן. אם ביקרתם בשופרסל, רמי לוי, יוחחנוף או בביינות ביתן ייתכן שכבר נתקלתם בהודעות שמסבירות כי "ייתכן מחסור במוצרי יוניליוור". אפילו סופר פארם הצטרפה השבוע לחרם. בויקטורי מחסלים את המלאי של החברה. באושר עד הפסיקו לעבוד עם יוניליוור עוד בקיץ, ולפי "כלכליסט" איבדו 13 מיליון שקל. הצפי הוא שלרשת גדולה כמו שופרסל זה יעלה הרבה-הרבה יותר.
בהינתן הנתון האחרון, חזית אחידה ומבוצרת ,שהפכה להיות קו המגן היחיד של הצרכנים מפני עליית מחירים, עולה דאגה אמיתית כמה זמן זה עוד יחזיק, עד שהרשתות יחליטו שהם מפיקות לספוג את ההפסדים.
איפה הפנקס האדום של עובדי טוויטר?
הקמפיין של ההסתדרות נגד סמוטריץ' הזכיר לנו שבעצם גם בממשלה הנוכחית ישבו לא מעט נציגים שתהו בקול למה צריכים ועדים. למה אין "גמישות תעסוקתית" שתאפשר למעסיקים לפטר עובדים שהגיע זמנם לעזוב את המערכת, ולנהל משא ומתן אישי עם כל עובד על משכורתו? הרי בהיי טק זה עובד כל כך טוב. לו רק יכולנו לייצא את השיטה המוצלחת הזאת אל תחומים אחרים, כמו חינוך או הנמלים.
השיטה הזו לא כל כך הוכיחה את עצמה עבור עובדי טוויטר, שבשבוע שעבר מצאו את עצמם מפוטרים בחדות, בהודעות מייל ותוך כדי חסימה של הגישה שלהם למערכות בעבודה, כאילו היו פושעים. בבת אחת קיבלו העובדים שיעור במה קורה כשמגיע בעל בית חדש, במקרה האיש העשיר בעולם, שלא מוכן לקבל מצב שבו אין לו שליטה אבסולוטית על כל מהלך בחברה.
בישראל, אפשר להניח, זה לא היה קורה. לפחות, לא במייל. מחד, חובת השימוע היא מרכיב בסיסי בהליך הפיטורים בישראל, כמו גם שלב ההתלבטות שאחריה. אלא שכמעט ואין בנמצא עובדים שהגיעו לשימוע ולאחר מספר ימים קיבלו הודעה שההנהלה התחרטה והם ממשיכים לעבוד. שימוע הוא לרוב שם נרדף ל"תתחיל לחפש עבודה חדשה. כל השאר זה פרוצדורה".
מה היה קורה עם לעובדי טוויטר היה ועד, התגנבה לראשנו מחשבת כפירה. אם אילון מאסק היה נתקל בנציג שמבהיר לו שאי אפשר להיכנס לחברה, ובתוך שבוע לבטל חצי מעובדיה (ואז, באופן מביך, לבקש מחלק מהם לחזור). אולי היה מתחיל משא ומתן כללי, אולי חלק לא מבוטל מהעובדים היו ממשיכים לעבוד, ואולי העובדים שלא פוטרו לא היו מרגישים כאילו נרמסו.
עובדים, בניגוד למה שמעדיפים לחשוב אנשים שמעריצים טייקונים, הם חלק אינטגרלי בחברה. בהיי טק עוד מנסים לשווק רעיון לפיו הם שותפים בהצלחות, אבל לרוב על כל עובד שמתעשר בגלל אופציות, יש עובד בכיר ממנו שהתעשר פי 10 ובעלים שהתעשר פי 1,000. ההיי טק גם אחראי לכך שהרבה חברות שמעדיפות צמיחה על פני התנהלות כלכלית מפסידות מיליונים, ואיכשהו בכל זאת הבעלים מתעשר. אפשר היה לצפות שוועד עובדים שאכפת לו מהחברה היה מזהיר גם מפני התנהלות כזו. אבל זו כבר ממש אוטופיה.