מי מרוויח כשיוצרים פאניקה על מחירי האייפון?

האם באמת הסמארטפונים שלכם עומדים להתייקר?

יש רגעים שבהם אנחנו קוראים הודעה על "מחסור עולמי" ומבין שאולי, אבל אולי, לא מדובר במשבר אלא בהכנה נפשית לציבור. בשבוע האחרון נחתה עלינו ההודעה הדרמטית: הזיכרונות במצוקה, הבינה המלאכותית שותה את כל המלאי, מחירי ה־DRAM עולים, ומכאן… הסמארטפון שלכם הולך להתייקר "בעשרות אחוזים".

עשרות. אחוזים.

כמו שאומרים אצלנו, זו נקודה שבה צריך לעצור ולשאול: רגע, מי בדיוק מנסה להלחיץ אותי, ולמה? כי בואו נעשה סדר. רכיב הזיכרון הוא לא לב המכשיר. הוא לא המסך, לא המעבד, לא גוף האלומיניום. זה רכיב שמרכיב בערך 10-20 אחוז מהעלות. וגם אם מחירו הכפיל את עצמו, עדיין מדובר בעלייה של כמה אחוזים בודדים, לא ב־20 ולא ב־30.

ואז מגיעה השאלה שבאמת מטרידה: אם הדולר צלל, ואם בתעשיית הסלולר יש תחרות אגרסיבית, ואם אפל וסמסונג לא מדברות על התייקרות, למה דווקא פה, בישראל, מספרים לנו שהולכת להיות קפיצה דו־ספרתית במחיר? אה, נכון. כי "יש מחסור".

הסמנכ"ל ממחסני חשמל, למשל, נשמע כאילו הוא משדר מהבונקר: "מחסור מטורף", "המלאים נמכרו עד 2026", "מחירים יעלו ב־20–25 אחוזים". כלומר, עוד רגע המוכרים אצלם יעמדו ליד תצוגת הטלפונים עם קסדות ומחסור במים.

מנגד ניצב גורם שמכיר את השוק מבפנים ואומר את האמת הפשוטה שהרבה יותר הגיונית מכל הנבואות: "זה שטויות. ניסיון להלחיץ. גם אם יש מחסור, זה לא מצדיק עלייה של כמה אחוזים, בטח לא עשרות".

הדפוס חוזר על עצמו בכל פעם: קודם מספרים לך שזה הולך להיות רע. אחר כך מסבירים שזה לא בשליטתם. ואז, הפתעה, המחיר עולה

והנה זה: הפער בין מה שהשוק אומר לבין מה שמספרים לכם.

זה מזכיר מאוד משהו. משהו טיפה מוכּר. כמו "מחירי חומרי גלם עלו" בשוק המזון, כשהם בעצם ירדו. כמו "משבר שילוח", שנמשך אצל חלק מהיבואנים גם אחרי שהמכולות כבר הגיעו מזמן לנמל. וכמו "עליות מחירי חומרי הגלם", שבדיוק בזמן שהיו בירידה, קיבלנו עוד עליית מחיר יפה לצרכן.

הדפוס חוזר על עצמו בכל פעם: קודם מספרים לך שזה הולך להיות רע. אחר כך מסבירים שזה לא בשליטתם. ואז - הפתעה - המחיר עולה.

אז כן, יש מחסור בזיכרון. כן, הבינה המלאכותית צורכת יותר מתמיד. אבל בין זה לבין הפחדות של רשתות שיווק שמנסות להכשיר עליית מחיר מבעוד מועד? המרחק גדול. גדול מאוד.

ואם יש משהו שהצרכן הישראלי למד בשנים האחרונות זה לא לבלוע כל הסבר עטוף ב"משבר". לפעמים המשבר אמיתי. לפעמים הוא תקשורתי. ולפעמים הוא פשוט הזדמנות. לא לנו, להם.

ובינתיים? אל תיבהלו. אל תמהרו. ובעיקר אל תתנו להפחדה להכין אתכם נפשית להעלאה שלא באמת מחויבת המציאות. כמו תמיד, מי שממהר לספר לכם שהולך להיות רע לרוב יודע בדיוק למה זה טוב לו. לא לכם.

מה אתם יודעים, דוד ביטן גילה שמרמים אותנו במחיר המזון

יש משהו כמעט מרגש ברגע שבו פוליטיקאי מגלה מה שהצרכנים יודעים כבר עשור. יו"ר ועדת הכלכלה קורא עיתון, מגלה שמחירי חומרי הגלם יורדים בעוד החלב, הפסטה והאורז עולים, ומכריז "לא יעלה על הדעת". האמת, יעלה ועוד איך. זה עלה, זה עולה וזה ימשיך לעלות כל עוד המדינה מעדיפה לדבר על "רפורמות רוחביות" במקום לטפל בחזירות שמתרחשת מול העיניים.

ומי שמקשיב לדיון מבין מיד שהבעיה בכלל לא נסתרת. השקל התחזק, מחיר חומרי הגלם בעולם צנח, והשוק הישראלי? יורה לכל הכיוונים חוץ מלמטה. מדד המזון עלה פי כמה מהמדד הכללי, מחירי האורז עלו אצלנו בזמן שבעולם ירדו, ושופרסל מציגה רווחיות חלומית. אבל מה מציע האוצר? עוד רפורמה. עוד מהלך רוחבי. עוד עיסוק באוויר במקום להתמודד עם ארבע יצרניות גדולות, שתי יבואניות עצומות ורשת אחת גדולה שמחזיקה את המדינה בצוואר.

ואז מגיע הרגע שבו אתה מבין את עומק האבסורד. עורך דין דרור שטרום, מי שהיה ממונה על התחרות, אומר בפשטות שאפשר להוריד את יוקר המחיה ב־15 אחוז בלי נגיעת מע"מ ובלי טריקים חשבונאיים. פשוט לטפל בריכוזיות. אבל במקום זה מציעים לנו את מע"מ דיפרנציאלי. תרופה קוסמטית למחלה עמוקה. עוד ריח של חקיקה שנועדה לייצר כותרת לא לייצר שינוי.

אפשר להוריד את יוקר המחיה ב־15 אחוז בלי נגיעת מע"מ ובלי טריקים חשבונאיים. פשוט לטפל בריכוזיות. אבל במקום זה מציעים לנו את מע"מ דיפרנציאלי

כי כשהמחירים עלו במשך שנתיים אף אחד לא עלה על בריקדות. כשחלב מפוקח קפץ ב־15 אחוז תוך שנה וחצי, אפילו פיקוח לא עצר את זה. כשקקאו וסוכר קרסו ב־30 אחוז בעולם והמחיר בסופר רק עלו, אף רגולטור לא יצא לשטח. עכשיו פתאום כולם מופתעים, כולם "מתכוונים לקדם", כולם מבטיחים "לטפל".

האם צריך מע"מ דיפרנציאלי? אולי. האם זה יפתור את בעיית המונופולים? ממש לא. האם זה יגרום למדפי הסופר להיראות פחות כמו אירופה יקרה ונוצצת? ספק גדול.

כי כל עוד הרשתות שומרות על רווחיות שלא קיימת בשום מדינה מערבית וכל עוד היבואנים הגדולים ממשיכים להכתיב תנאים, וכל עוד הממשלה מתעסקת בסיסמאות במקום בביצוע, הצרכן יקבל עוד הצהרה חגיגית ועוד מחיר שממשיך לטפס.

אז דוד ביטן צודק. באמת לא יעלה על הדעת. רק חבל שהדעת הזו התעוררה בדיוק ברגע הנוח פוליטית. המחיר שאנחנו משלמים כבר שנים ארוכות לא נובע מהיעדר מודעות אלא מהיעדר אומץ להתמודד עם החזקים באמת.

ואם יש משהו שהדיון הזה חושף שוב ושוב, זה שהבעיה לא נמצאת במדפי הסופר אלא בחדרים שבהם מחליטים לא לגעת במי שמרוויח מהמצב. עד שזה לא ישתנה, שום חוק מע"מ ושום זעזוע מלאכותי לא יורידו את המחירים באמת.

מלחמת יום הדין

ביום שני הכנסת אישרה, ב-53 קולות מול 38, חוק שמאפשר לבתי הדין הרבניים לדון במזונות ילדים גם ללא הסכמת שני ההורים. איך זה קרה? כחלק מדיל בין הקואליציה למפלגות החרדיות: החרדים מקבלים את החוק הזה, ובתמורה מצביעים בעד חוק השידורים של שלמה קרעי שמבקש לרמוס את עולם התקשורת. ככה עושים עסקים במדינת ישראל, 2025.

החוק מבטל את הלכת שרגאי מ-1969, שבג"ץ אישר שוב ב-2019. ההלכה אמרה דבר פשוט: מזונות לא יכולים להיות כרוכים בגירושין אלא בהסכמת שני ההורים. למה? כדי למנוע שימוש במזונות כמנוף לחץ על האם, וכדי שזכויות הילדים לא ייפגעו בלהט הסכסוך. הגיוני, לא? אבל מי צריך הגיון כשיש דיל פוליטי.

מומחים בדיני משפחה לא מתלהבים. רונן דליהו, יו"ר ועדת משפחה בלשכת עורכי הדין, מזהיר שהחוק משנה סטטוס קוו של 70 שנה והופך את מזונות הילדים ל"כלי מיקוח" במו"מ לגירושין. עורכת הדין דלית יניב מסר קוראת לזה "חוק עוקף בג"ץ": בית הדין עכשיו יכול לפעול לפי דעתו ו"לפסוק לפי דין תורה", ולא לפי מה שבג"ץ אמר.

היא מזכירה מקרה מיולי השנה: בית דין רבני סירב לאשר הסכם גירושין שבו ההורים הסכימו שלא להטיל מזונות על האב. הסיבה? זה "סותר את דין תורה".

שווה להתעכב על זה עוד רגע. בני זוג מסכימים על משהו, ובית הדין אומר לא. כי ההלכה חשובה יותר מההסכמה שלהם.

הבעיה כאן היא לא רק הסכנה לנשים או לחילונים. הבעיה האמיתית היא החתירה המתמדת תחת שלטון החוק

וזה לא נגמר במזונות. בחודש האחרון עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק נוספת, הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים גם לסכסוכים אזרחיים. חוזי עבודה, שכירות דירות, עסקאות מסחריות. החוק אומר שזה "בהסכמה", אבל עורכי דין מסבירים מה זה אומר בפועל: הצד החזק מכניס סעיף בוררות לחוזה, והצד החלש חותם כי אין לו ברירה. שוכר דירה, עובד בחנות, קבלן שיפוצים, כולם יכולים למצוא את עצמם מתדיינים לפי דין תורה בלי שבאמת רצו בזה.

הבעיה כאן היא לא רק הסכנה לנשים או לחילונים. הבעיה האמיתית היא החתירה המתמדת תחת שלטון החוק. מדינה שבה דין תורה קובע, לא הדין ולא השכל הישר. מדינה שבית הדין שלה דוחה הסכמים שאנשים חתמו עליהם כי ההלכה אומרת אחרת.

אנחנו חיים שלוש שנים תחת הצל של מדינה שמתקדמת לעבר הפשיזם ומדינת ההלכה. המעט שקרה הוביל לאסונות קשים מנשוא. אם הדהירה הזו לתהום תימשך, קשה לתאר מה ייפול על המדינה הזו ועל כל מי שחי בה.

בדרך לעלית מחירים בסלולר

ב-14 במאי 2012, HOT מובייל שברה את שוק הסלולר עם הצעה של 89 שקל לחבילת סלולר, ללא הגבלה. בתקופה שבה כל הודעת טקסט עלתה כסף, מדובר היה במהפכה, לא פחות.

לציבור זה היה שווה הרבה מאוד כסף. בתוך ארבע שנים חסכה הרפורמה של כחלון בשוק הסלולר 19.7 מיליארד שקל. התשלום הממוצע ירד מ-145 שקל בחודש ל-65 שקל ב-2016. מאז המחירים המשיכו לרדת. תמורת 25 שקלים מציעה לכם HOT מובייל חבילה של 250 ג'יגה גלישה ברשת סלולרית, ו-100 דקות שיחה לחו"ל מתוך תקווה שלא שמעתם על זום או על וואטסאפ. וזו לא החבילה הכי זולה של החברה.

להצעות המפתות האלה יש מחיר בצד השני, כמובן. החברה ספגה לפני חודש קנס של 326 אלף שקל לאחר ש-34% מהתלונות שהגיעו למשרד התקשורת במחצית השנייה של 2024 עסקו בהוט מובייל, הרבה יותר מגודלה בשוק.

החלק של הוט מובייל קטן יחסית בשוק, אבל ההתעקשות שלה ושל המפעילות הווירטואליות על מחירים נמוכים במיוחד מונעת מהמחירים להתפרע

השבוע קיבלנו רמז שחגיגת המחירים עלולה לעמוד בפני סיום. פלאפון הציעה לרכוש את הוט מובייל תמורת 2.1 מיליארד שקל. אף שלא ברור מה יעלה בגורלה של ההצעה ברשות התחרות, היא מסמנת את הכיוון אליו צועד השוק. במקום הטבות לצרכן, התמקדות בשורת הרווח של החברות. איש לא מצפה שחברות הסלולר יפסידו, אבל ברור למדי שהן דוהרות לעבר הגדלת הרווח. אם תאושר העסקה, הורדת התחרות תוביל (אולי) להגדלת ההשקעות בתשתית דור 5 בסלולר, אבל היא תתבטא גם במחיר שאותו יצטרכו לשלם הלקוחות.

החלק של הוט מובייל קטן יחסית בשוק, אבל ההתעקשות שלה ושל המפעילות הווירטואליות ,כמו 019 ו ,wecom-על מחירים נמוכים במיוחד, מונעת מהמחירים להתפרע. זו התחרות האמיתית, שמספרים לנו עליה כל הזמן. אם פלאפון תבלע את החברה ותהפוך לשחקן הגדול בשוק, נחזור לגרסה הישראלית של השוק החופשי, זו שבה הלקוחות חופשיים לשלם קצת יותר.