אם הדולר יורד, למה הכל עדיין כל כך יקר בסופר?

חוזרים לניינטיז: השבוע שבו הדולר החליף קידומת

תפתחו יומנים ותחזרו איתנו רגע לשנת 1995. ערוץ 2 עוד היה הילד החדש בשכונה, האינטרנט היה רעש של פקס מקולקל, והדולר? הדולר ירד אל מתחת לרף של שלושה שקלים. מי היה מאמין שדווקא ב-2026, אחרי כל מה שעברנו, נמצא את עצמנו שוב באותה נקודה, רק בלי החולצות המשובצות והפוני המכוער.

אז איך זה קרה? השילוב של האופטימיות לגבי סיום המלחמה, הייטק שממשיך להזרים לכאן דולרים כאילו אין מחר, וגז ישראלי שהפך ללהיט בינלאומי, יצר מצב שבו כולם רוצים שקלים. וכשיש ביקוש להרבה שקלים, המחיר שלהם עולה. תוסיפו לזה את העובדה שהאמריקאים קצת פחות "לוהטים" בשוק העולמי כרגע, וקיבלתם מטבע מקומי שמרגיש כמו בעל הבית. זה נשמע נהדר כשאנחנו מזמינים חופשה ביוון או קונים נעליים באמזון, אבל כמו כל סיפור כלכלי טוב, תמיד יש מישהו שיושב בחושך ובוכה, ובמקרה הזה – מי שהשקיע את החסכונות שלו ב-S&P 500.

בואו נדבר על הפיל שבחדר, או יותר נכון, על הפנסיות שלכם. בשנה האחרונה המדד האמריקאי טס למעלה ב-30%, מה שהיה אמור לסדר לכם חופשה משפחתית בתאילנד. הבעיה? הדולר נחלש כל כך מול השקל, שהוא פשוט "אכל" לכם את רוב הרווחים. כשאתם משקיעים במסלול דולרי והשקל מתחזק, הכסף שלכם בחו"ל שווה פחות פה בארץ. זה קצת כמו לנצח בלוטו ואז לגלות שהמס לקח לכם את כל הפרס. מצד שני, מי שדווקא מחייך הם אלו שרוצים להיכנס לשוק עכשיו: פתאום לקנות מניות של אפל או אנבידיה מרגיש כמו מבצע סוף עונה – הכל בהנחה רק בגלל שער החליפין.

ויש כמובן את שאלת מיליון הדולר, או במקרה שלנו – שאלת ה-2.99 שקלים: אם הדולר צלל, למה הקורנפלקס והטונה בסופר עדיין מרגישים כאילו הם מצופים בזהב? הרי רוב המוצרים שעל המדף עשו עלייה מחו"ל, וכשהדולר נחלש, היבואנים משלמים הרבה פחות כדי להביא אותם לארץ. בתיאוריה, היינו אמורים לראות את ההוזלה הזו עוברת ישירות לקופה שלנו, אבל במציאות הישראלית, המחירים סובלים מבעיית זיכרון קשה: הם זוכרים מצוין איך לעלות כשהדולר מתחזק, אבל "שוכחים" לרדת כשהוא נחלש. זהו קסם כלכלי מקומי שבו הפער נשאר בדרך כלל בכיסים של רשתות השיווק, בזמן שאנחנו ממשיכים לחכות לבשורה שמתעכבת במכס.

במציאות הישראלית, המחירים סובלים מבעיית זיכרון קשה: הם זוכרים מצוין איך לעלות כשהדולר מתחזק, אבל "שוכחים" לרדת כשהוא נחלש

אבל יש גם נקודת אור. כי אם יש מקום אחד שבו הניצחון של השקל באמת מורגש בכיס, זה במסך הסמארטפון שלכם. בזמן שהסופרמרקטים גוררים רגליים, ענקיות האונליין כמו אמזון או עלי אקספרס לא עושות לנו חשבון. כשאתם קונים בדולרים, כל תנודה לטובת השקל היא הנחה מיידית בחיוב האשראי. תוסיפו לזה את העובדה שהפטור ממע"מ עומד כרגע על 130 דולר – צ'ופר רציני שמאפשר להעמיס עגלות וירטואליות בלי לשלם קנס למדינה – וקיבלתם את הדרך היחידה של הישראלי הממוצע להראות ליוקר המחיה מאיפה משתין הדולר. אז לפחות אם דפקו אותנו במחיר של הקוטג', נוכל להתנחם בזה שהסניקרס החדשות מחו"ל עלו לנו פחות ממנת פלאפל.

השקל החזק הוא הזדמנות פז למי שיודע לנצל אותה, בין אם זה להגדיל את תיק המניות האמריקאי ב"הנחה" ובין אם זה לרענן את המלתחה דרך הנייד בלי לעבור דרך הקופה המנופחת של היבואן המקומי. השקל אולי מרגיש כמו גיבור על כרגע, אבל בשוק ההון, כמו בחיים, הגלגל תמיד מסתובב. בינתיים, לפחות הטיסה הבאה שלכם לניו יורק תעלה פחות. רק אל תשכחו להשאיר מקום במזוודה לכל מה שקניתם.

מה שקרה בבודפשט לא יישאר בבודפשט

השבוע הפסידה הונגריה של ויקטור אורבן את עצמה. 16 שנים של שלטון רציף התרסקו בבחירות אחת. הציבור ההונגרי, שסבל מאינפלציה של 25%, ממוסדות ציבור שנבזזו לטובת מקורבים, ממערכת משפט שנוטרלה ומעימות מכוון עם האיחוד האירופי שעלה למדינה עשרות מיליארדי אירו של כספי פיתוח, הצביע ברגליים. 80% יצאו לקלפי. ניצח ערבוב של כוחות פוליטיים שלא היו יושבים ביחד בשום סיטואציה אחרת, פרט לעובדה שהגיעו לקצה.

אורבן לא הרס את הונגריה ביום אחד. הוא עשה את זה בשיטתיות. קודם שכתב את החוקה. אחר כך מילא את בתי המשפט בנאמנים. אחר כך השתלט על התקשורת. אחר כך העביר נכסי מדינה בשווי מיליארדים לקרנות פרטיות שבשליטת אנשיו, ואת האוניברסיטאות לידי חברי המעגל הפנימי של מפלגתו. אחר כך חילק מכרזים תפורים לחבורה קטנה של אוליגרכים שהתעשרו על חשבון הציבור. הוא אפילו דאג להקים "מועצה פיסקלית" עם סמכות וטו על התקציב, כדי שגם אם יפסיד בבחירות, היורש שלו לא יוכל לתקן שום דבר. וכל הזמן הזה הוא הסביר לציבור שהאויב הוא בחוץ (מהגרים, בריסל, סורוס) בעוד הוא עצמו מרוקן את הקופה מבפנים. נשמע מוכר?

בהונגריה לקח לציבור 16 שנים להבין שהדמוקרטיה שלו נגנבה. ולהם לא הייתה מלחמה קיומית על הראש

בדיוק באותו שבוע שבו ההונגרים החליטו שנמאס להם, הקואליציה בישראל המשיכה במלאכתו של אורבן בגרסה מקומית. הדיון בבג"ץ על הדחת איתמר בן גביר חשף שוב את מה שכל מי שעיניו בראשו כבר יודע: בית המשפט העליון מוחלש ונתון ללחץ שאין לו תקדים. חברי קואליציה התפרעו באולם. עורך הדין של הממשלה איים על השופטים באמצעות אלגוריה מהמיתולוגיה היוונית על ציד שנגמר ברצח. שופטים הציעו "פשרה" עם שר שכבר השתלט על המשטרה, הפך אותה לכלי פוליטי, ומנסה להפוך את שוטרי ישראל למיליציה שמדכאת מחאה ומעלימה עין מאלימות מתנחלים. אחרי שכבר הוציאו צו ביניים, בן גביר הבהיר שהוא לא מתכוון לציית לפסיקה.

אבל העתירה נגד בן גביר היא לא באמת על בן גביר. היא לא הראשונה ולא תהיה האחרונה. ריסוק מערכת המשפט הוא לא מטרה בפני עצמה, אלא חלק מאותו מנגנון בדיוק. בדיוק כמו המועצה הפיסקלית של אורבן, שנועדה לסנדל כל ממשלה עתידית. עבור נתניהו, המטרה היא ביטול המשפט הפלילי שלו. עבור יריב לוין, חיסול עצמאות השפיטה כדי להשליט את שלטון הימין גם כשהציבור לא ירצה בו. עבור בן גביר, המשך זריעת הכאוס בכל מקום שבו הוא מניח את ידיו, ובעיקר השמדת כל אפשרות לשלום וחזרה גאה אל האידיאולוגיה הכהניסטית שהוא מכחיש שהוא נושא.

בהונגריה לקח לציבור 16 שנים להבין שהדמוקרטיה שלו נגנבה. ולהם לא הייתה מלחמה קיומית על הראש. לא שנתיים וחצי רצופות של לחימה. לא 350 מיליארד שקל שנשרפו על ביטחון בזמן שהשירותים הציבוריים קורסים. לא מלחמה באיראן ובלבנון. מה שכן היה להם זה בדיוק מה שיש לנו: שלטון שמשנה את כללי המשחק כדי שתמיד ינצח, ואזרחים שמנסים להבין למה הכל מתייקר ושום דבר לא עובד.

ההונגרים קיבלו את ההזדמנות לתקן. השאלה היא אם כשהישראלים יגיעו לקלפי, עוד יישאר מה לתקן.

המדד שחי בסרט (לא בזה שאנחנו חיים בו)

אם אתם מרגישים שמישהו עובד עליכם, אתם לא לבד. בשבוע שבו השקל חוגג על הגופה של הדולר, קיבלנו גם את מדד המחירים לצרכן לחודש מרץ. כל הכלכלנים כבר הכינו את ההספדים והזהירו שהמלחמה באיראן, יחד עם מחירי הדלק הלוהטים בעולם, יקפיצו לנו את המדד למסלול המראה. והתוצאה? עלייה צנועה של 0.4%, שהורידה את האינפלציה השנתית ל-1.9%. על הנייר, אנחנו במרכז היעד של בנק ישראל. בפועל? המדד הזה הוא בערך כמו דוגמנית באינסטגרם – נראה נהדר עם הפילטר הנכון, אבל המציאות בשטח קצת יותר מקומטת.

איך הקסם הזה קרה? ובכן, כשצוללים לאותיות הקטנות של הלמ"ס, מגלים שהם פשוט החליטו למדוד את המציאות קצת אחרת. מחירי הטיסות למשל? זינקו בטירוף, אבל המדד חישב רק חברות ישראליות וכרטיסים שהוזמנו חצי שנה מראש. טיסות חילוץ? מחירים שקפצו ברגע האחרון? לא בבית ספרנו. גם איסוף הנתונים לא היה במיטבו בגלל המלחמה, מה שאומר שהמדד לא באמת פגש את הכיס שלכם בתחנת הדלק או בקופה, אלא ניזון מנוסחאות תיאורטיות. זה מרגיע את בנק ישראל, אבל זה לא הופך את הקוטג' ליותר זול.

בנק ישראל קיבל את כל התירוצים כדי להתחיל להוריד את הריבית, אבל אל תבנו על זה שהמחירים ירדו ביחד איתה

והנה הטוויסט: זה לא קורה רק אצלנו. בארה"ב חיכו השבוע בנשימה עצורה למדד המחירים ליצרן. כולם היו בטוחים שהמלחמה והאנרגיה היקרה יגרמו ליצרנים האמריקאים להזיע ולהעלות מחירים ב-1.1%. התוצאה? המדד עלה ב-0.5% בלבד.

איך היצרנים בעולם ובארץ שומרים על איפוק כשהעולם בוער? התשובה היא לא אלטרואיזם, אלא פחד. התעשיינים מבינים שהצרכן כבר חנוק מהריבית הגבוהה ומחוסר הוודאות, והם פשוט סופגים את העלויות כדי לא להישאר עם מחסנים מלאים ולקוחות בבית. הם מעדיפים להרוויח פחות מאשר לא למכור בכלל.

מה המסקנה מכל המדדים המפתיעים האלה? שהכלכלנים אולי טעו בתחזית, אבל הכיס שלנו צדק. אנחנו נמצאים בנקודה מוזרה שבה האינפלציה מתקררת "בכוח", רק בגלל שהשקל חזק מדי והתעשיינים חוששים מגל התייקרויות שיבריח את הקונים האחרונים. זה אומר שבנק ישראל קיבל את כל התירוצים שהוא צריך כדי להתחיל להוריד את הריבית, אבל אל תבנו על זה שהמחירים ירדו ביחד איתה. במדינת ישראל, המחירים הם כמו החובות שלנו, הם תמיד מוצאים דרך להישאר גבוהים, גם כשהדולר נראה כמו זיכרון רחוק מהניינטיז.

הגירושים המלוכלכים של כאל ואל על

תחשבו על זה ככה: כאל ואל על היו נשואות באושר (כלכלי) במשך עשור. פליי קארד הפך לכרטיס שכל ישראלי שרוצה להרגיש קצת "ביזנס" מחזיק בארנק. אבל אז הגיע יצחק תשובה עם ישראכרט, הציע צ'ק שמן יותר, ואל על החליטה לחתוך. העניין הוא שחוקי הגירושים בעולם האשראי הם קשוחים: החוזה של כאל בתוקף עד סוף 2026, והיא ממש לא מתכוונה לתת לאל על להתחיל לעבוד עם ישראכרט בזמן שהיא עדיין משלמת את החשבונות.

כאל פנתה לבית המשפט בבקשה לצו מניעה, בטענה שאל על וישראכרט מנסות לגנוב לה את הלקוחות מתחת לאף עוד לפני שהחוזה נגמר. במקביל, ישראכרט כבר התחילו לשווק, להבטיח הבטחות ולהשתמש בדאטה שלכם כדי לשכנע אתכם לעבור למתחרה. כאל, מצידה, אומרת: "רגע, יש לנו בלעדיות! אתם לא יכולים להנפיק כרטיסים חדשים עם מישהו אחר כשאני עוד פה." בינתיים, הכל הולך לבוררות, אבל הטונים הגבוהים לא יירגעו כל כך מהר.

כשיש שתי ענקיות שרבות על הלב (והכיס) שלו, זה בדרך כלל נגמר ביותר הטבות

אז מה זה אומר עליכם (ועל הנקודות שלכם)?

קודם כל, נשימה עמוקה: הנקודות שלכם לא הולכות לשום מקום. הן רכוש של מועדון "הנוסע המתמיד", לא של חברת האשראי. לכן הנקודות והיהלומים שצברתם בטוחים בחשבון של אל על.

מה בכל זאת משתנה?

• הכרטיס של כאל לא צובר יותר נקודות: החל מינואר 2027, הכרטיס הנוכחי שלכם (דיינרס או מאסטרקארד של כאל) ימשיך לעבוד, אבל הוא יפסיק לצבור נקודות. הוא יהיה סתם עוד כרטיס בלי הטבות של אל על.
• המעבר לישראכרט: כדי להמשיך לצבור נקודות, תצטרכו להנפיק כרטיס חדש של ישראכרט. בשלב הזה, בגלל המלחמה המשפטית, כאל מנסה לעצור את המעבר הזה כדי שלא תברחו לה מוקדם מדי.
• יוצאי הדופן: אם יש לכם אמריקן אקספרס פליי קארד – מזל טוב, אתם בחוץ. אמריקן אקספרס שייכת לישראכרט, אז עבורכם שום דבר לא משתנה. אתם ממשיכים כרגיל.
• כאב הראש של הוראות הקבע: כשתעברו לישראכרט, תצטרכו לוודא שכל המנויים שלכם (נטפליקס, חדר כושר, חשמל) עוברים איתכם. ישראכרט מבטיחה שירות שיעשה את זה עבורכם, אבל תמיד כדאי לפקוח עין.

בשורה התחתונה: כרגע יש "ריב" בין החברות. אל תמהרו לבטל שום דבר, אבל התכוננו לזה שבקרוב יתחילו לחזור אחריכם עם הצעות מפתות (ביטוח נסיעות, eSIM, טרקלינים). המלחמה הזו היא אולי כאב ראש משפטי לכאל, אבל עבור הצרכן הישראלי, כשיש שתי ענקיות שרבות על הלב (והכיס) שלו, זה בדרך כלל נגמר ביותר הטבות. נחכה לראות מי ינצח בבוררות, ובינתיים – תמשיכו לצבור נקודות, לפחות עד שהבורר יגיד אחרת.

המדינה רוצה שתיקחו הלוואה ותגידו תודה

משרד האוצר מתגאה השבוע ב"מסלול הארי", תוכנית הלוואות חדשה בערבות מדינה לעסקים קטנים שנפגעו מהמלחמה. התנאים? פריים פלוס 1.7%. דחיית תשלומים של חצי שנה. ביטחונות מופחתים. שר האוצר סמוטריץ' קרא לזה "זריקת עידוד". בואו נתרגם את זה לשפה שבעלי עסקים מבינים: אין לכם כסף, אז קחו חוב.

כל בעל עסק שהתמקח פעם עם הבנק יודע שפריים פלוס 1.7% זה לא בדיוק מבצע. זו ריבית שאפשר להשיג בלי ערבות מדינה, לפחות בימים רגילים. הבעיה היא שהימים האלה לא רגילים. הבנקים, במקצועיות רבה, נוהגים להרע את התנאים בדיוק כשאתם הכי צריכים אותם. ככל שמצבכם קשה יותר, הריבית עולה. הבנק תמיד מרוויח. ובכלל, היתרון היחיד כאן, דחיית התשלומים, הוא משהו שהבנקים, שמרופדים במיליארדי רווחים, היו אמורים להציע מעצמם. בלי סיוע מהאוצר.

עצמאים רבים לא קיבלו עדיין שקל פיצוי על חודשים של פגיעה. המדינה מציעה להם לקחת הלוואה, לשלם עליה ריבית, ולדחות את ההתמודדות כמה חודשים קדימה

אבל הבעיה המרכזית עמוקה יותר. כמו שאומרת רו"ח ורד קמינסקי מ"העצמאים החדשים": אין כאן כסף. יש כאן עוד חוב. עצמאים רבים לא קיבלו עדיין שקל פיצוי על חודשים של פגיעה. המדינה מציעה להם לקחת הלוואה, לשלם עליה ריבית, ולדחות את ההתמודדות כמה חודשים קדימה. בטווח הקצר זה אולי ישפר את התזרים. בפועל? זה יגדיל את ההתחייבויות ויעמיק את הסיכון לקריסה.

ובינתיים, מתווה הפיצויים לעסקים עדיין תקוע. יותר מ-40 יום אחרי תחילת המבצע, בעלי עסקים עדיין מחכים. גם גני ילדים פרטיים שנסגרו, כמו כולם, בחוץ. הכסף הראשון, אם יגיע בכלל, צפוי רק ביוני. שלושה חודשים בלי הכנסות, בלי שכר, בלי תוכנית. ואז המדינה אומרת: הנה, קחו הלוואה.

שום דבר מזה לא היה צריך לקרות ככה. אחרי קורונה, אחרי חרבות ברזל, אחרי "עם כלביא", כולם ידעו שהמבצע הבא יגיע, ושעסקים ייפגעו. אבל במקום להכין מתווה פיצויים מוכן מראש שאפשר להפעיל בלחיצת כפתור, באוצר ובכנסת העדיפו לעסוק בדברים אחרים. חוק הגיוס, תקציבי הקואליציה, מינויים. ואז, כשהמלחמה מגיעה שוב, מגלים בהפתעה שצריך לפצות עסקים. המדינה קונה זמן, על חשבון העצמאים שיישארו בסוף עם חוב גדול יותר ופחות יכולת להתמודד.