לא תאמינו כמה כסף כמעט עלתה לכם ההסתדרות

הנגיד לחץ על הכפתור, והשוק שפשף עיניים

בנק ישראל הוריד השבוע שוב את הריבית לרמה של 4 אחוזים, והפתיע את השוק כי רוב הכלכלנים נשבעו שזה יקרה רק בפברואר או מרץ. ביום שני, 5 בינואר 2026, הוועדה המוניטרית עשתה את הדבר היחיד שאסור לעשות מול קונצנזוס: היא התעלמה ממנו. במקום להמתין "כמו שצריך", היא חתכה את הריבית מ־4.25 ל־4 אחוזים, בפעם השנייה ברציפות, אחרי הורדה קודמת בסוף נובמבר. התגובה בשוק הייתה תערובת מוכרת של דרמה ורציונליזציה: קודם הלם, אחר כך הסברים בדיעבד, ובסוף משפט אחד שמסכם הכול, "ברור, זה היה צפוי". רק שזה לא היה צפוי.

הסיבה הראשונה היא האינפלציה. מדד נובמבר ירד ב־0.5 אחוז, והאינפלציה השנתית עומדת על 2.4 אחוז, בתוך היעד הרשמי. בבנק גם אומרים במפורש שהחזאים מצפים שבדצמבר תהיה עלייה מסוימת בקצב השנתי, אבל אחר כך חזרה לאזור מרכז היעד. במילים פשוטות: כרגע הלחץ במחירים נרגע, והבנק מרשה לעצמו להוריד רגל מהבלם בלי להיראות כאילו הוא מזמין את האינפלציה לחזור.

הסיבה השנייה היא השקל, הכאב ראש העיקרי של היצואנים. מאז ההחלטה הקודמת השקל התחזק בכ־3.1 אחוז מול הדולר ובכ־1.5 אחוז מול האירו. שקל חזק עושה לבנק חיים קלים: הוא מוזיל יבוא, מקרר מחירים, ומאפשר להציג הורדת ריבית כצעד "אחראי" ולא כמתנה מוקדמת לשוק. וגם אם אף אחד לא יגיד את זה בקול רם, הורדת ריבית היא דרך אלגנטית לנסות להוריד קצת את עוצמת ההתחזקות מול הדולר בלי להתחייב להתערבות במטבע חוץ.

שוק העבודה הוא הסיבה השלישית, והוא נשמע כמו סעיף משעמם בדוח עד שמבינים שהוא בעצם המדחום של כל הסיפור. כשהבנק אומר שיש הקלה במגבלות ההיצע, הוא מתכוון בפשוט לזה שפחות חסרים עובדים: יותר אנשים חוזרים להשתתף ולעבוד, פחות ימים נשרפים על מילואים, וקצב עליית השכר במגזר העסקי כבר לא דוהר כמו קודם. למה זה חשוב? כי מחסור בעובדים הוא מכונת יוקר מחיה שקטה: אם אין מי שיעבוד, העסקים מעלים שכר כדי להביא אנשים, ואז מגלגלים את העלות למחירים. במקביל הם גם מייצרים פחות ונתקעים יותר, וזה עוד תירוץ להתייקר. ברגע שהמחסור הזה נרגע, גם הלחץ על המחירים נחלש, ואז לבנק ישראל יש פחות סיבה להחזיק את הריבית כמו אקדח שלוף.

הכול "בהנחה ש" בתחזית של בנק ישראל, וישראל היא אלופה עולמית בלשבור הנחות

אלא שיש כאן גם נתון מעניין שבנק ישראל בדרך כלל לא מדגיש: הנדל"ן והמשכנתאות. הפעילות במשק ממשיכה להתרחב לפי האינדיקטורים השוטפים, הוצאות בכרטיסי אשראי ממשיכות לגדול, ובענף הבנייה רמת הפעילות גבוהה והתחלות הבנייה ממשיכות לעלות. כל זה בזמן שמחירי הדירות יורדים ומספר העסקאות נחלש. זאת אומנם לא "קריסה" שמצדיקה פאניקה, אבל הורדת ריבית ברבע אחוז מאפשרת לבנק להגיד שהוא רואה את השטח בלי לרוץ להציל אף אחד.

ובואו לא נתעלם מהשכבה הפסיכולוגית: פרמיית הסיכון, לפי הבנק, קרובה לרמה שלפני המלחמה, ומדדי המניות המקומיים אפילו בלטו לטובה יחסית לעולם. כשזה הרקע, הורדת ריבית נראית פחות כמו הימור ויותר כמו ניצול תנאים. זה לא שהסיכונים נעלמו, הבנק בעצמו מזכיר סיכונים גיאופוליטיים ופיסקליים, אבל כששוק האמון לא מתפרק, קל יותר לעשות מהלך ולתת לשוק לעכל.

והסיבה האחרונה, שהיא גם הכותרת האמיתית של כל הסיפור, היא התוואי שהבנק רוצה לשרטט לשנת 2026. תחזית חטיבת המחקר מדברת על ריבית של 3.5 אחוז בסוף 2026 בתרחיש בסיס, בהנחה שהפסקת האש נשמרת והיקף המילואים ממשיך לרדת, לצד תחזיות צמיחה חזקות יותר ואינפלציה נמוכה יותר. אם זה הכיוון, אז שתי הורדות רצופות הן פחות "השתוללות" ויותר יישור קו מוקדם, כזה שגם משדר שהבנק מוביל את הציפיות ולא נגרר אחריהן. רק לא לשכוח את האותיות הקטנות: הכול "בהנחה ש", וישראל היא אלופה עולמית בלשבור הנחות.

המנגנון האוטומטי לחץ על הכפתור, ופתאום כולם "דואגים לעובדים"

ואם כבר מדברים על כפתורים שנלחצים בלי לבקש רשות מהקונצנזוס, באפריל יילחץ עוד כפתור אוטומטי לגמרי: שכר המינימום עולה בכשלושה אחוזים. לא כי מישהו קם בבוקר עם מצפון חדש, אלא כי החוק מחייב להצמיד אותו לשכר הממוצע. והמנגנון הזה עושה את עבודתו בשקט, בזמן שהפוליטיקה עושה רעש.

אביעד הומינר רוזנבלום, סמנכ"ל מדיניות בקרן ברל כצנלסון, אומר שזה בדיוק הרגע שבו המציאות עושה לנו שיעור קצר בהבדל בין "הסכמות" לבין מספרים. כי אם עסקת החבילה ההיא הייתה עוברת, שכר המינימום היה נתקע על 6,000 שקלים, ובמקביל היו מקפיאים עד סוף המתווה את מנגנון העדכון האוטומטי. כלומר, מוכרים לעובדים "העלאה" שנראית טוב בכותרת, אבל מתחתיה מסתתרת הורדה בתחפושת.

כדי להבין את גודל הסיבוב צריך לחזור רגע אחורה. עסקת החבילה שנסגרה בנובמבר 2021 בין ההסתדרות, ארגוני המעסיקים ונציגי המדינה נועדה להוציא את שכר המינימום מהקיפאון שבו הוא היה תקוע מאז דצמבר 2017 על 5,300 שקל, ולהעלות אותו בהדרגה עד 6,000 שקל בדצמבר 2025. נשמע סביר. אפילו נדיב. עד שמגיע הסעיף שנכתב "באופן תקדימי וחריג": הקפאה של מנגנון העדכון האוטומטי של שכר המינימום, ההצמדה ל־47.5 אחוז מהשכר הממוצע, זה שאמור להתעדכן מדי אפריל. נכון, הוא כבר הוקפא זמנית בתקופת הקורונה, אבל כאן רצו להפוך את ההקפאה למדיניות ארוכת טווח.

איך יכול להיות שבמדינה יקרה כל כך, שכר המינימום עדיין נראה כמו טעות חישוב

כאן נכנסו ארגוני חברה אזרחית, ובהם קרן ברל כצנלסון, וטענו את הדבר המעצבן ביותר שאפשר לטעון מול "עסקה לאומית": שהמספרים לא מסתדרים. שהמנגנון האוטומטי היה מעלה את שכר המינימום יותר מהמתווה המדורג. כלומר, במבחן התוצאה, המתווה לא באמת מעלה שכר מינימום. הוא פשוט מעלה אותו פחות ממה שהחוק היה מעלה בכל מקרה. והפער הזה לא נעלם. הוא מצטבר. כזכור, חברי כנסת החלו לשאול שאלות, ואז התפרקה הממשלה והעסקה ירדה מהפרק.

התוצאה פשוטה: שכר המינימום באפריל 2026 אמור להגיע לכ־6,444 שקלים. בעסקת החבילה הוא היה נתקע על 6,000. זו לא טעות הקלדה. זה פער של 444 שקלים בחודש. כסף אמיתי לאנשים שמנהלים חיים על שורה אחת בתלוש. וכשמדברים על כסף אמיתי, הומינר רוזנבלום מזכיר גם את הסכום המצטבר: אם העסקה הייתה עוברת, עובדי שכר מינימום היו מפסידים במצטבר 12,151 שקלים. לא "שינוי זניח", לא "עיגול פינות", אלא חור בכיס.

במילים פשוטות, זו כל התמונה: רצו למכור לציבור "העלאה", ובאותו זמן לנעול את הדלת למנגנון שבדרך כלל מעלה יותר. והציניות כאן היא לא בגלל שהשכר עולה. להפך. הציניות היא בדרך שבה המערכת יודעת לשחק במילים. כשהשכר עולה כי החוק מחייב, כולם מצטלמים כאילו חילקו מענק. כשהייתה הזדמנות לעקוף את החוק בעדינות, להקפיא את ההצמדה ולהתנחם במדרגות שנשמעות יפה, זה הוצג כ"עסקת חבילה" אחראית.

ויש עוד נקודה שמכאיבה יותר מכל כותרת חגיגית. לפי נתוני הביטוח הלאומי, השכר הממוצע במחצית הראשונה של 2025 עמד על 15,098 שקלים. לפי ההיגיון של ההצמדה, זה היה אמור להעמיד את שכר המינימום על לפחות 7,172 שקלים, בערך 700 שקלים יותר מהשכר הנוכחי. במילים אחרות, גם "הבשורה" של אפריל היא בעיקר תזכורת עד כמה נמוך הוויכוח מתנהל, ועד כמה רחוק אנחנו מהשאלה הבסיסית: איך ייתכן שבמדינה יקרה כל כך, שכר המינימום עדיין נראה כמו טעות חישוב.

בצלאל וניר נלחמים. אתם משלמים

סמוטריץ' כתב בתגובה לדיון בוועדת הכספים: "השר ברקת, שלמרבה הצער מתחילת הקדנציה עובד אצל המונופולים..." ברקת אמר בדיון: "מה שאנחנו עושים זה לסבסד את חו"ל. הסינים מוכרים בישראל בלי מע"מ..." סמוטריץ' קרא למהלך של ברקת "רעיון אווילי ומגוחך... גימיק שאין לו שום סיכוי להצליח". ברקת תקף בחזרה: "משרד האוצר לא רוצה לפרק מונופולים... זה אידיאולוגיה". שבוע מופלא של עבודת צוות ממשלתית.

בינתיים, בסופרמרקט, המחירים נשארים בדיוק איפה שהיו.

בואו נעשה סדר בבלאגן: השבוע התפוצצו שלוש מחלוקות בין שני השרים בבת אחת. ברקת השיק את "הסל של ישראל", מכרז שבו רשת אחת תזכה בקמפיין של 50 מיליון שקל תמורת הוזלת 100 מוצרים. סמוטריץ' חתם על צו שמכפיל את הפטור ממע"מ ביבוא אישי ל־150 דולר. וברקע, ברקת רוצה להטיל מס על יבוא אלומיניום מסין, וסמוטריץ' הודיע שלא יתמוך, כלומר בלי חתימתו ההיטל לא נכנס לתוקף.

שלושה מהלכים, אפס תוצאות.

הסל של ברקת? עשרים מתוך מאה המוצרים הם חטיפים ומתוקים. גם אם נתעלם מההרכב המפוקפק, הביקורת המרכזית נכונה: רשת שתזכה יכולה להוזיל 100 מוצרים ולהעלות מחירים של מאות אחרים. כבר היו לנו ניסיונות כאלה. הם לא עבדו.

הפטור ממע"מ של סמוטריץ'? ועדת הכספים החליטה להביא את הצו למליאה כדי לבטל אותו, כולל חברי קואליציה. לדברי נשיא איגוד לשכות המסחר שחר תורג'מן: "לא נעשתה שום עבודת מטה ולא התקיימה היוועצות". מהלך פופוליסטי קלאסי: נשמע טוב בכותרות, מתפורר במציאות.

מלחמת האגו בין שני השרים הפכה למדיניות הכלכלית של ישראל. יותר נכון, תחליף למדיניות

והאלומיניום? סמוטריץ' טוען שהיטל יפגע בבנייה. התעשיינים זועמים שהוא פוגע בייצור מקומי. שני הצדדים צודקים בביקורת על השני, ושניהם לא מציעים פתרון אמיתי.

הבעיה האמיתית היא לא מי צודק בכל מחלוקת ספציפית. הבעיה היא שמלחמת האגו בין שני השרים הפכה למדיניות הכלכלית של ישראל. יותר נכון, תחליף למדיניות כלכלית. במקום עבודת מטה משותפת, יש הודעות לתקשורת. במקום תיאום, יש עקיצות. במקום אסטרטגיה: גימיקים.

ומה עושים בפועל? הצו של סמוטריץ' יובא להצבעה במליאה בימים הקרובים, ורוב רגיל יספיק כדי לבטלו. המכרז של ברקת? יש מי שמעריכים שהרשתות לא ירצו לשחוק רווחיות עבור המיזם. ההיטל על האלומיניום תקוע בלי חתימה.

כי בסוף, מה קל יותר: לעבוד חודשים על רפורמה אמיתית ביוקר המחיה, או לצאת בכותרת שתעשה רעש לשבוע ותיעלם? לתאם עם שר אחר, או להתקיף אותו בראיון? להתעמק בנתונים, או לחתום על צו מול המצלמות?

אולי קל יותר לעשות את זה בזמן שאתה עוסק במה שמעניין אותך באמת. ברקת בניסיונותיו האינסופיים לכבוש את מרכז הליכוד, וסמוטריץ' במסעו להעביר כמה שיותר משאבים למצביעיו מעבר לקו הירוק. גם במקרים האלה, הציבור ממשיך לשלם את המחיר.