ישראל היא נס כלכלי? רק אם לא מסתכלים על המציאות

מי מוכן שתשלמו עבורו את מחיר המלחמה

שלוש שנים עברו מאז שרעדה האדמה תחתינו. רעידת אדמה שהובילה לאובדן חיים עצום ובלתי נסבל. הטבח ב-7 באוקטובר והמלחמה שמסרבת להיגמר חשפו את המדינה בעירומה: צבא שלא מסוגל להעניק הגנה לאזרחיו, ממשלה שעובדת בעיקר בזריקת אחריות לגורמים אחרים, ממשיכה לדאוג בעיקר למקורביה ומסרבת לשנס מותניים ולטפל כמו שצריך בנפגעים הרבים מהמדיניות שלה עצמה.

הדברים האלה היו ברורים כבר בשבוע הראשון למלחמה, והלכו והקצינו ככל שעבר הזמן. כעת, לקראת הבחירות, מלאכת הטיוח רק נמשכת. ככה זה כשאי אפשר להציג הישגים.

"מה הקשר לכלכלה?", נשאלנו אחרי הטור שפורסם בדיוק לפני שנה. כאילו יש הבדלה מלאכותית בין ממשלה שדואגת אך ורק לטובת השלטון ולתומכיו לבין הידרדרות כלכלית איטית. אין. ובכל זאת, לטובת אותה השאלה, כדאי לבדוק את ההישג אותו מנסים תומכי הממשלה לשווק: הקרבות מסרבים להסתיים, אבל מצבנו הכלכלי מצוין.

הוא לא מצוין. הוא אפילו לא סביר. לפי חישוב שבנק ישראל ערך באפריל, עלות המלחמה הסתכמה ב-405 מיליארד שקל. ההוצאות הישירות של הממשלה עד סוף 2025 הגיעו ל-231 מיליארד שקל, מתוכם 166 מיליארד על ביטחון בלבד. הוצאות הביטחון השנתיות כמעט הוכפלו, מכ-4% מהתוצר לכ-7.5%, לפי דוח בנק ישראל. תרגום למספרים שאנשים מבינים: יותר מ-15 אלף שקל בשנה למשק בית. ואובדן התוצר שהכלכלה הישראלית הייתה מייצרת אילו לא הייתה מלחמה? 177 מיליארד שקל נוספים, לפי הערכת בנק ישראל.

ואם ללכת מעבר למספרים: ישראל נמצאת במיתון. לא "האטה", לא "קושי זמני", מיתון של ממש. פרופ' יוסף זעירא, שפרסם השבוע ניתוח כלכלי מקיף, מראה שסך הפעילות הכלכלית במשק צנח ב-6% ברבעון שבו פרצה המלחמה, ומאז לא התאושש. הוא עדיין נמוך בכ-3% מהמסלול שהיה צפוי לו בלי המלחמה. ההשקעות של העסקים, הכסף שחברות שמות על ציוד, מפעלים ומבנים, צנחו ביותר מ-30% ועדיין לא חזרו. הוועדה למעקב אחר מחזורי עסקים של האגודה הישראלית לכלכלה הכריזה רשמית על מיתון כבר בתחילת 2025, אבל כמעט שלא דווח על זה.

את מחיר הסכסוך משלמים העובדים, לא בעלי ההון. כשההשקעות יורדות ויש פחות הון במשק, שיעור הרווח דווקא עולה

למה לא רואים את זה? כי גיוס מילואים של כ-200 אלף איש בולע את האבטלה. מעסיקים לא מפטרים עובדים שהמדינה ממילא משלמת את שכרם. זה לא אומר שאין מיתון. זה אומר שיש מיתון שמסתתר מאחורי מדים.

בינתיים, החשבון הולך ותופח. הוצאות הביטחון צפויות לגדול בלפחות 40 מיליארד שקל בשנה לעומת ערב המלחמה. הריבית על החוב שנוצר מוסיפה עוד כ-20 מיליארד בשנה. שיקום הצפון והדרום, פיצויים, עוד כמה מיליארדים. בסך הכל, לפחות 65 מיליארד שקל בשנה שצריכים להגיע ממקום כלשהו. מהיכן? ממיסים שכבר עלו. משירותים ציבוריים שכבר קוצצו. מסל תרופות שיגדל לאט יותר, מכיתות שיתפחו, מחינוך ובריאות שייפגעו. ומי שלא יספיק לשלם, ילדיו ישלמו.

זעירא מדגיש נקודה שראוי שתדיר שינה: את מחיר הסכסוך משלמים העובדים, לא בעלי ההון. כשההשקעות יורדות ויש פחות הון במשק, שיעור הרווח דווקא עולה. הבורסה גואה? כן, בדיוק בגלל זה. פחות תחרות, יותר רווחיות לאלה שכבר בפנים. אבל השכר של מי שעובד כל יום, עובר את הגיוסים, משלם מע"מ ומגדל ילדים, הוא זה שנשחק.

405 מיליארד שקל. בכסף הזה אפשר היה לבנות את המטרו בגוש דן, רשת רכבות קלות, בתי חולים בפריפריה ומתקני התפלה. עבור יותר מדי אנשים, מדובר במחיר סביר לשלם כדי לאחוז בקרנות המזבח של השלטון.

מה קרה במניית נקסט ויז'ן ולמה לעזאזל כולם מדברים עליה?

אם עקבתם השבוע אחרי העיתונות הכלכלית, סביר להניח ששמעתם על הדרמה במניית נקסט ויז'ן. יצרנית המצלמות המייצבות לרחפנים ומזל"טים, מי שנחשבה עד כה לאחת המניות הלוהטות ביותר בשוק המקומי, חטפה מכה כואבת והתרסקה ביותר מ-23% בתוך יומיים בלבד. עבור משקיעים שהתרגלו לראות את החברה הזו משלשת את שווייה, שוברת שיאים ומציגה צמיחה של מאות אחוזים, הדרמה הזו נראתה במבט ראשון כמו תחילתו של הסוף. אלא שכשמקלפים את הפאניקה של המסחר היומי ומביטים מקרוב על המספרים, מתברר שלא מדובר בקריסה קיומית, אלא בשיעור קלאסי בפסיכולוגיה של שוק ההון.

הסיבה המרכזית לטלטלה החריפה הזו בכלל לא קשורה למפעלים של נקסט ויז'ן או לביקוש העולמי למוצריה, אלא לצעד של ענקית ההשקעות האמריקאית פידליטי (Fidelity). הקרן, שהחזיקה בנתח משמעותי מהחברה, ביצעה מכירת ענק מחוץ לבורסה ומכרה כ-65% מהחזקותיה בהיקף אדיר של כ-1.3 מיליארד שקל. כדי להשלים עסקה בסדר גודל כזה, המניות נמכרו לגופים מוסדיים (כמו חברת הביטוח מגדל) בדיסקאונט, כלומר בהנחה של כ-7% ממחיר השוק. בשפה של וול סטריט, כשהשוק רואה שחקן ענק שמוכן למכור מניות בהנחה ניכרת, המשקיעים המקומיים נלחצים, מתאימים את המחיר כלפי מטה, והצפת ההיצע הזו שלחה גלי הדף שגררו איתם ירידות רוחביות בכל הסקטור הביטחוני, מאלביט ועד אירודרום.

כל עוד הרחפנים בעולם ממשיכים לדרוש את המצלמות של החברה, הנפילה הנוכחית נראית יותר כמו תיקון טכני והזדמנות קנייה

כדי להרגיע את הלהבות, הנהלת נקסט ויז'ן מיהרה לשלוף מהשרוול הודעה חיובית על עסקת ענק חדשה בהיקף של 24 מיליון דולר מלקוח קיים. אולם בשוק ההון זיהו מיד את הניסיון השקוף לשנות את הסנטימנט השלילי. הרי נקסט ויז'ן אינה מייצרת טילים, אלא את "העיניים" של הכלים המונחים, מערכות צילום מייצבות עם בינה מלאכותית. רק בשנה החולפת החברה הציגה צבר הזמנות אדיר שחצה את רף ה-265 מיליון דולר, העלתה את תחזית ההכנסות שלה לשנת 2026 שלוש פעמים ברציפות (עד ל-355 מיליון דולר), והיא נהנית מביקושי שיא באירופה ובארה"ב. העובדה ששלושה לקוחות גדולים אחראים לכ-66% מהכנסותיה אומנם מייצרת תלות מסוימת, אבל הצידוק העסקי של החברה נותר איתן.

זה בדיוק מה שמוביל את האנליסטים בבתי ההשקעות המובילים, בהם UBS, ג'פריס, נידהאם ואופנהיימר, לשמור על המלצת "קנייה חזקה" למניה ולהרגיע את המשקיעים. המכירה של פידליטי לא נבעה מאי-אמון בטכנולוגיה הישראלית, אלא מנהלים פנימיים של הקרן וממימוש רווחים אחרי זינוק פנומנלי. הם בסך הכל רצו להכניס קצת כסף לכיס והחליטו למכור.

המקרה של נקסט ויז'ן מראה שוב כמה קל לשוק להתבלבל בין פאניקה טכנית של מסחר לבין הפעילות הריאלית של העסק. המניה אומנם ספגה חבטה כואבת בטווח הקצר, אבל כל עוד הרחפנים בעולם ממשיכים לדרוש את המצלמות של החברה, הנפילה הנוכחית נראית יותר כמו תיקון טכני והזדמנות קנייה, ופחות כמו פגיעה במנוע הצמיחה הביטחוני.

קיבלתם הוזלה בדלק, אבל את "הקנס" תשלמו במקום אחר

אם פתחתם את חודש אוקטובר והרגשתם חור שחור שנפער בארנק כשנכנסתם לתדלק, אתם לא מדמיינים. ב-1 באוקטובר 2026 חווינו את השיא הגבוה ביותר שנרשם בישראל מעולם, 8.27 שקל לליטר בנזין 95. הזינוק הקיצוני הזה, ששבר אפילו את השיא מ-2012, נבע משילוב נפיץ של מתיחות ביטחונית שהקפיצה את הנפט בעולם בכ-13%, התחזקות הדולר מול השקל ופקיעת הפחתות המס הקודמות בנוסחה.

אלא שכאשר הבוחרים בדרך לקלפי והמחירים שוברים שיאים, פוליטיקאים נוטים לשלוף את הקסמים הכי מהירים שיש. תוך ימים ספורים חתם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' על צו חירום נוסף להפחתת מס הבלו, חתך 50 אגורות והחזיר את המחיר ל-7.77 שקל. אבל כדי להבין את גודל האשליה, צריך לזכור ממה מורכב המחיר בתחנה. במצב רגיל, למעלה מ-55% עד 60% מכל שקל שאתם מוציאים על דלק הולכים ישירות לקופת המדינה בצורת מס בלו ומע"מ (מבלי לכלול את רכיב הדלק הבין-לאומי ומרווח השיווק של התחנות). המדינה, במילים פשוטות, היא השותפה הבכירה ביותר בתדלוק שלכם.

ההפחתה הנוכחית עולה לקופה הציבורית כ-150 מיליון שקל בחודש, וביחד עם ההפחתה מספטמבר מדובר בבור של כ-300 מיליון שקל בחודש

הבעיה הגדולה היא שבזמן שהנהג הישראלי נושם לרווחה על ההנחה הזמנית בתחנה, כל דרג המקצוע במשרד האוצר, מאגף התקציבים, דרך רשות המסים ועד הכלכלן הראשי, מביט על המהלך הזה בחרדה עמוקה. ההפחתה הנוכחית עולה לקופה הציבורית כ-150 מיליון שקל בחודש, וביחד עם ההפחתה מספטמבר מדובר בבור של כ-300 מיליון שקל בחודש. בתקופה של מלחמה מתמשכת וגירעון מעמיק, שריפת מיליארדים על סבסוד דלק היא נזק ישיר לתקציבים האזרחיים.

בנוסף, הניסיון מהעבר מוכיח שסבסוד דלק הוא מדרון חלקלק שקשה מאוד לעצור. הצעד הנוכחי הוגבל באופן שקוף לחודש אחד בלבד, בדיוק עד אחרי הבחירות, אבל אם ההפחתה תתגלגל ותימשך שנה שלמה, קופת המדינה תפסיד למעלה משלושה מיליארד שקל. אלו מיליארדים שאמורים היו להגיע לבריאות, לחינוך, לתשתיות או להקטנת הגירעון, ובמקום זאת מבוזבזים על תעמולת בחירות פופוליסטית שממריצה צריכת דלק מזהם.

סאגת הדלק של אוקטובר מוכיחה שוב שאין ארוחות חינם. סמוטריץ' ונתניהו העניקו לציבור הנחה מיידית של חצי שקל לליטר כדי למנוע זעם מוצדק בקלפי, אבל המשאבים המעטים שנותרו בקופה הציבורית נשחקים על תרופה זמנית. את החשבון על הבור התקציבי שנוצר מהסבסוד הזה נצטרך לשלם כולנו, דרך העלאות מיסים אחרות וקיצוץ בשירותים האזרחיים, מיד אחרי שהקלפיות ייסגרו.

למה ישראל מוציאה מיליארדים והתלמידים עדיין מקבלים פחות?

תחשבו על התמונה הבאה: המדינה שופכת ים של כסף על מערכת החינוך, אחוזים נכבדים מכל הקופה הלאומית נכנסים ישר לבתי הספר ולגנים. על הנייר, אנחנו בצמרת העולמית. אבל כשפורטים את ההר הזה של הכסף לכיס של התלמיד הבודד, הפלא ופלא, מתברר שהילדים בישראל מקבלים משאבים נמוכים בהרבה בהשוואה לרוב המדינות המפותחות.

איך זה קורה? נתוני שנתון החינוך הבין-לאומי (Education at a Glance 2026) של ארגון ה-OECD מספקים תשובות חד-משמעיות לחידה הזו. אם מסתכלים רק על התמונה הגדולה, ישראל היא מטאור. ב-2023 הלכו 7.1% מהתוצר הלאומי של המדינה ישר לחינוך. הממוצע של מדינות ה-OECD, לשם השוואה, עומד על 5.3% בלבד. אנחנו עוקפים אפילו מעצמות עתירות משאבים, ונמצאים באותה שורה עם מדינות כמו צ'ילה. גם כשמוציאים מהמשוואה את הגנים, ישראל עדיין מובילה עם 6.2% מהתוצר לעומת 4.7% בעולם המפותח.

אז איפה הקאץ'? הקאץ' הוא בתינוקייה ובחדר הלידה.

בישראל, הילדים והצעירים (עד גיל 24) מהווים 43% מכלל האוכלוסייה. תחשבו על זה: כמעט מחצית מהמדינה הם צעירים! במדינות ה-OECD, הממוצע עומד על 28.6% בלבד. בגרמניה ובאיטליה, למשל, מדובר על פחות מ-24%.

זה יוצר פלונטר כפול: יש לנו פחות מבוגרים עובדים שמשלמים מיסים, ומנגד צבא אדיר של ילדים ונוער שצריכים כיתות, מורים, ספרים ומחשבים. התקציב הענקי פשוט מתחלק על הרבה יותר מדי ראשים.

58.6% ממימון החינוך הגבוה בישראל מגיע מכיסם הפרטי של הסטודנטים וההורים. בעולם, הממוצע עומד על 32.9% בלבד

כשבודקים כמה כסף הופך בפועל לשעות לימוד ולמשאבים עבור כל ילד וילדה, התמונה מתהפכת: בגנים ובפעוטונות (גילי 0 עד 5) ההשקעה לתלמיד עומדת על 7,104 דולר בלבד, כמעט חצי מהממוצע ב-OECD שעומד על 13,904 דולר. בבתי הספר היסודיים דווקא יש נקודת אור: ישראל משקיעה 13,945 דולר לתלמיד, נתון שעוקף במעט את הממוצע הבין-לאומי (13,639 דולר). בחטיבות הביניים והתיכונים חוזרת הירידה, 12,798 דולר לתלמיד לעומת 14,994 דולר בממוצע ה-OECD. ובאוניברסיטאות ובמכללות הפער עמוק במיוחד: ההשקעה בסטודנט בישראל עומדת על 14,966 דולר, בזמן שבמדינות המפותחות משקיעים בממוצע 22,878 דולר לסטודנט.

כשמבודדים אך ורק את הכסף הישיר שמגיע מהממשלה לחינוך הגבוה, הפער הופך לתהום: המדינה משקיעה רק 6,202 דולר לסטודנט, מול ממוצע מפותח של 15,960 דולר.

מהיכן מגיע הכסף? בבתי הספר היסודיים והתיכונים, המדינה נושאת ברוב העול, 90.5% מהתקציב מגיע מהקופה הציבורית, בדיוק כמו הממוצע בעולם. אבל כשמגיעים לתואר האקדמי, הכללים משתנים לחלוטין. 58.6% ממימון החינוך הגבוה בישראל מגיע מכיסם הפרטי של הסטודנטים וההורים (דרך שכר לימוד ותשלומים נלווים). בעולם, הממוצע של מימון פרטי באקדמיה עומד על 32.9% בלבד. במדינות כמו נורווגיה או לוקסמבורג, הממשלה מגלגלת כמעט את כל העלות על המדינה (החלק הפרטי שם הוא בין 8% ל-11%).

ישראל לא מתקמצנת על החינוך שלה, אבל הפיצוץ הדמוגרפי יוצר מצב שבו גם ים של כסף פשוט לא מספיק. התוצאה היא מערכת שמוציאה סכומים אדירים ככלל, אך משאירה את התלמיד והסטודנט הבודד עם משאבים מצומצמים משמעותית ממה שמקבלים עמיתיהם ברחבי העולם המפותח.